עם רעד בקול ושמיכה על הראש, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי.
חייכתי. ראיתי רק קווצת שיער שלו, אבל ידעתי בדיוק איך הפרצוף
שלו נראה. אותי. האדם המופלא הזה אוהב אותי! חייכתי, ומיד
החזרתי לו שגם אני אוהבת אותו. מאוד. הורדתי לו את השמיכה מעל
הראש. החיוך שלו לבד היה שווה את זה. אני גרמתי לאדם כזה
לחייך. רק בשביל זה היה שווה לומר שגם אני אוהבת... הוא חיבק
אותי חזק, והתגלגלנו צוחקים על המיטה. אחר כך שכבנו. במשך כל
הזמן, שמעתי ציחקוקים מצידו כל כמה רגעים... לא שאלתי למה,
פשוט הנחתי לבד, אז חייכתי חזרה. זה כמו לומר את זה בחזרה, אני
חושבת.
בסוף, כשנשכבנו לישון - הוא חיבק. כמו כל לילה כשהוא מחבק, רק
שהפעם הוא גם העביר את היד שלו על הגב שלי כל כמה רגעים. ליטף
אותו לאט-לאט... לא יכולתי שלא לצחוק מדי פעם, זה דיגדג..
הוא צחק איתי, ועם כל צחוק כזה - הידק את החיבוק שלו עוד קצת.
"אני ממש אוהב אותך", הוא אמר. נמסתי.
הפעם.. הפעם לא כל כך הצלחתי לחייך. ניסיתי, באמת! הפה שלי לא
רצה להתעקם - לא כדי לחייך, ובטח שהוא לא הסכים פשוט לומר את
זה בחזרה.
..האמת? לא נאבקתי בו כמו בפעמים הקודמות. נראה לי שלמדתי כבר
שאם זה לא זה - אז זה פשוט לא זה. אבל חבל... רציתי הפעם.
וניסיתי!..

< אנחה >... באמת שניסיתי...