מייל ששלחתי, המספר את תלאותי בדרך מאודייפור לארמבול-גואה
לדעתי - דיי משעשע

אהלן חברה.
דמיינו לכם חוף עם חול לבן ועצי דקל, ורעש הגלים, ומסעדות עם
שלטים בעברית, וכמה הודים!
אני בארמבול-גואה (אפילו השם מגניב - אני פוחד שייצא לי מהיד
איזה כדור אש כל פעם שאני אומר אותו...)
אז יצאתי שלשום מאודייפור באוטובוס שינה לכיוון בומבי ואחרי
שגיליתי שאיחרתי לאוטובוס בערך בשעה (עומר השעון שלך לא
מכוון!), הצלחתי לתפוס את האוטובוס בתחנה הבאה שלו - 5 דקות
נסיעה מהראשונה (האוטובוס איחר ב-55 דקות...). קיבלתי את התא
שלי - תא שינה בודד בקדמת האוטובוס. גיליתי ששכחתי את הלונג
שלי, ככה שישנתי על המזרון. כך ראיתי שקיעה, ישנתי, שמעתי
מוזיקה, ראיתי זריחה והייתי התייר היחידי באוטובוס. התעוררתי
בבוקר שמח וטוב לבב (ואפילו בעיות עיכול לא היו לי בנסיעה הזו,
שלא כמו בשתיים הקודמות), והוצאתי את המגבונים הלחים שהגר
הורישה לי, עוד מהתקופה שטיילנו בייחד. התכוננתי למקלחת הבוקר
שלי, והפלא ופלא, הסתכלתי על כפות ידי וחשכו עיני - כל הזרועות
שלי, מציפורן ועד הקעקוע, מלאות פריחה!
החלטתי שאני אלרגי למשהו במזרן הזה, או שאני אלרגי לבומבי.
לא לקחתי סיכון מיותר, יצאתי מתא השינה, התיישבתי על אחד
הכיסאות וחיכיתי שנגיע. כשהגענו הלכתי לסוכנות הנסיעות הראשונה
שראיתי והזמנתי כרטיס ישיבה לאוטובוס לאותו היום בצהריים
לגואה!
הלכתי בבומבי וניסיתי למצוא את תחנת האוטובוס בין שווקי משחקי
מחשב צרובים לג'ינסים יפים אבל שוב מזוייפים, ושם הוא עמד
מולי, כמו עדות לכוח עליון... מקדונלדס! אז שמחתי על כיס
התרבות המערבית הזו ונכנסתי מסריח, מלא בפריחה ורעב, אחרי שלא
אכלתי כל היום, למקדונלדס. ואחרי שכולם גמרו להסתכל עלי (הייתי
דיי מסריח ודיי מוזר עם כל הפריחה, מה לעשות...) הזמנתי,
אכלתי, הלכתי לשטוף פנים בשירותים, ויצאתי רענן וטוב לבב.
מצאתי בעזרת הודי נדיר שרצה לעזור לי, בלי לקבל על זה כלום
לעצמו, את האוטובוס שלי וחיכיתי שהוא ייצא מהתחנה. כשהוא יצא
מהתחנה חצי ריק (הגעתי למסקנה שמבחינת הודים ואוטובוסים הגישה
החצי ריקה היא החיובית...) אבל משום מה מסביבי מלא ומשום מה
שוב הייתי התייר הייחידי באוטובוס התיירים הזה.
האוטובוס יצא והדרך הייתה דיי נוראית מבחינת קפיצות - 16 שעות
של קפיצות במושב האחד לפני אחרון, כשלידי, לפני ומאחורי הודים
שנצמדים אלי בכל דרך אפשרית (אני מוכן אפילו להודות שרמת הסבל
שוותה לרמת הסבל בנסיעה מ-ל'ה למנאלי. הגענו לתחנה האחרונה
שלפי ה"חבר" שלי שיישב לידי היא התחנה שלי.
גיליתי (כצפוי) למזלי הרע, שהתחנה הראשונה היתה אמורה להיות
התחנה שלי!
אחרי 14 שעות לבומביי, 16 שעות לגואה בלי מקלחת, אוכל ושירותים
נורמאליים, החלטתי לא לוותר וגם לא לקחת אוטובוס מקומי בחזרה -
מה שהיה לוקח עוד 8 שעות ב-3 אוטובוסים שונים - ולקחתי ריקשה
ב-500 רופי (מה שהתברר כשווה אחרי נסיעה של שעתיים וחצי שהוא
בזבז עלי), וכשלבסוף הגענו לארמבול ביץ ב-8 בבוקר, שעון הודו,
היום ומצאתי גסט האוס שמתפנה בו חדר בעוד כמה דקות (כן עוד לא
התקלחתי).
אז נסעתי 3 ימים.
כל מה שאכלתי בדרך הוא 5 חתיכות בצק מוזר ומקדונלדס הודי (בכל
העולם אפשר לסמוך על טעמו של הפלסטיק).
קיבלתי פריחה.
הודים עבדו עלי שכבו עלי ישנו עלי והעבירו בדיחות על חשבוני.
לא התקלחתי או הייתי בשירותים -3 ימים (NO TOILET NO SHOWER).
ישנתי בערך 8 שעות.
ראיתי שקיעה זריחה שקיעה ושוב זריחה.
אבל חברה, זה כל כך שווה את זה, החוף הזה מדהים!
חוץ מזה אני יכול עכשיו לצחוק על זה, טוב אולי אחרי שאני
אתקלח...
SEE TOU ON THE BEACH
נוימן