במודעות הדרושים חיפשתי עולם. עולם קטן.
אולי הייתה זו טעות.
מה עושה כדור פרווה קטן שמתגלגל לו סתם על דשא לח?
כשצעדתי במסדרון בדרך לחדר זר, לא מסוגלת להתנתק מחלומות
פרנואידיים, הכל נראה קטן כל כך וגם אני הייתי חסרת משמעות.
כשהוא שאל "ובכן, מה את יודעת?... מה כבר עשית?... את מוכנה
ללמוד?" אי אפשר היה להגדיר את האכזבה שרבצה על כתפיי.
חשבתי על מגוון הדברים שיכלתי לעשות ואינני. על כל האפשרויות
המטופשות שמתפרקות לחלקים מול עיניי. ולא היה אף לא דבר אחד
שנותר בגדר חלום או שאיפה הנושאת גוון אגדי, כזו שאחדים משמרים
מילדות, אולי מחוסר חשיפה למציאות עצמה.
ובעצם מה כבר יכלתי לענות?
"אני לומדת מהר, באמת... אמנם לא עשיתי הרבה... כלומר, באופן
מקצועי, במסגרת כלשהי, אם אתה קורא לזה כך... אני מניחה..."
ידעתי שעיניי נעות בחלל החדר, אינני נשמעת מרוכזת או נחושה
מספיק.
ועד לאותו רגע ממש, בו יצאתי מן החדר, עם אותו חוסר בהירות
עימו נכנסתי, שנאתי כל רגע בו ראיתי את העולם שמשום מה אינו
נעצר אף לשניה אחת ואף חלקיק שמרכיב את הפאזל המטורף אינו הולך
לאבוד. ולא הצלחתי להבין.
אני עדיין מפצחת את הבועות הקטנות שמתעופפות מסביב באותה
מחשבה. "איך?".
אם אמשיך ללכת, חסרת כוון ברחוב הגשום, סביר להניח שאתקל
במישהו או במשהו וכך אזיק למישהו, למשהו או לעצמי.
לעצמי כבר לא אכפת. ועם מחשבה זו המשכתי לנוע. ממששת קירות או
אולי אוויר דחוס. ולא ראיתי הרבה עד לתחנת האוטובוס ולאנשים
שעלו לתוכו ואני ביניהם. יכלתי להישבע שאני רואה את עצמי,
נוסעת לכוון אחר, זה לא באמת היה משנה.
ומסדרונות ארוכים עם מנהלים אחרים, היו מבקשים שאעבוד אצלם.
אענה לטלפונים כל היום, אסמן בעט אדום יומני פגישות חשוכים
ואקבל משכורת בסוף החודש. אני יכולה לפרסם אותם, לחייך כל
הזמן, ולשנן סיסמאות. "כי אנחנו הכי טובים, הכי מהירים ותמיד
יכולים לעזור".
אבל הייתי מוטלת יותר מדי זמן על מדרכה חשוכה בגשם, נטולת
היכולת לשמוע את צפירת המכוניות, את האנשים המתקהלים, את
החובשים ואת הלב שלי מפסיק לפעום. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.