למה הכל מבולגן ומבולבל?
כשמחפשים תשובה צצה עוד שאלה
כשעובר לו עוד יום היום שאחריו רק נעשה קשה יותר

למה יש הרגשות כה מכאיבות?
מרגישה לא שייכת, כאילו הגעתי מפלנטה אחרת
מרגישה כל כך גדולה אך בעצם כל כך קטנה

מי קובע שיש אנשים יותר טובים מאנשים אחרים?
אחרי הכל, האם כולנו לא שווים?
תמיד בוחרת בדרך הקשה, כאילו אין שום קיום לשנייה.
חושבת שכולם מאכזבים, לכן כל כך קשה להתחבר לאנשים
מחפשת מפלט בכל מקום, בורחת מכולם
כשבעצם, הבריחה היא מעצמי.

לא מצליחת לישון בלילות, בגלל כל המחשבות
איך הן לא נגמרות? המח והדמיון אינם נחים לרגע?
רוצה שקט ושלווה, כשבעצם כל מה שקיים זה הרעש
מי אמר שחיים רק פעם אחת?
מי באמת קובע את החוקים?
איפה הסוף? ואיפה ההתחלה?
איפה השקט והשלווה?
הסדר הלך לאיבוד בבלגאן...

כל כך הרבה שאלות,
וכל כך מעט תשובות...