"החלום שלי זה לפגוש מלאך" אמרתי לך כששכבנו זו לצד זו על
המיטה שלך. חייכת, ליטפת את פניי והבטחת שזה יקרה. שיום יבוא
ואני אפגוש מלאך.
חייכתי בחזרה ונישקתי אותך נשיקה ארוכה ואוהבת, מצמצתי
והסתכלתי על עינייך העצומות וחשבתי רק על כמה שאת מדהימה.
"אני לא חושבת שיש הרבה אנשים מדהימים כמוך בעולם" אמרתי לך
וחייכת שוב.
נזכרתי ביום הזה... לא יודעת, אולי כי זה היה הלילה האחרון
שלנו ביחד?
כן... אני זוכרת גם למה... זה יחרט אצלי בזיכרון לכל החיים, אם
יהיו לי באמת חיים.
טסת לאנגליה, הבטחת שתתקשרי משם, ושתחזרי אליי אחרי עשרה ימים
בריאה ושלמה.
לא התקשרת, ישבתי עשרה ימים שלמים מול הטלפון וחיכיתי לצלצול
ממך.
הצלצולים היחידים שקיבלתי זה מדפנה - שרצתה שאני אבוא אליה,
מאבא - שבדק כל יום אם אני בחיים והכל בסדר, מאמא של החברה של
אבא שלי - שמן הסתם רצתה לדבר איתה... וזהו אני חושבת.
שום צלצול ממך.
הרגשתי קצת פגועה, אבל אחרי כמה שניות נזכרתי כמה אני אוהבת
אותך, וזה לא מגיע לך שאני אפיל עליך כזה דבר.
'בטח היא לא מצאה טלפון... לא, בטח ההורים שלה לא מרשים לה
להתקשר... כן, זאת בטח הסיבה. טוב אז אני אחכה שהיא תחזור והיא
תגיד לי מה קרה...' - חשבתי... והמשכתי לחכות.

עברו העשרה ימים, אמרת שאת אמורה לנחות בעשר וחצי בבוקר, אני
הייתי ערה כבר בשבע מההתרגשות.
הייתי ערנית לחלוטין, למרות שנרדמתי בארבע לפנות בוקר - זה
בגלל שלא הפסקתי לחשוב עליך.
חיכיתי לצלצול משמח סופסוף, וכשאני אענה אני אשמע את הקול
הנעים הזה שלך בקו השני, ותגידי לי כמה שנהנית ושלא התקשרת כי
ההורים עיצבנו. זה בסדר אני מבינה אותה, אני מכירה את ההורים
שלה זה הגיוני.
ושתגידי לי שאת מגיעה הביתה עוד שעתיים ותתקשרי אליי ותספרי לי
חוויות מאנגליה, וכמה שהתגעגעת...

השעה כבר שלוש בצהרים ועוד לא שמעתי ממך כלום, התחלתי כבר
לדאוג.
פתחתי את הטלוויזיה בערוץ 22 לראות חדשות - משהו שאני עושה
לעיתים רחוקות.
'עוד מחבל התאבד... שביתה... רעידת אדמה של 30 שניות... החתונה
של יגאל עמיר... רגע!!'
- "הותקנה פצצה על מטוס שיצא מאנגליה לכיוון ישראל, וכשנחת
ונגע במסלול הנחיתה הוא התפוצץ. לא מצאו ניצולים.
מספר הטיסה - K601"

התחלתי לרעוד, כל חלק וחלק בגוף שלי רעד, הדמעות פרצו ועל פניי
נשאר מבט המום ולא מאמין.
נשארתי בוהה בטלוויזיה בערוץ 22 שכבר התחיל לשדר פרסומות, פניי
החווירו ונרטבו מדמעות שלא הפסיקו לצאת, החלק היחיד שהצליח
לזוז בגוף שלי זאת האצבע שלחצה על הכפתור האדום וכיבתה את
הטלוויזיה.
אחרי כמה דקות של הלם הפנתי את ראשי לכיוון התיקרה וצרחתי,
צרחתי את כל מה שהיה לי בפנים באותו רגע, התחלתי להרביץ לעצמי,
מכות בראש, לא מבינה למה... 'למה נתתי לה לטוס לעזאזל?? היא
הרי רצתה להשאר איתי!!! היא לא רצתה לטוס!! זאת אשמתי... זה
תמיד אשמתי. אני הרגתי את הבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם... את
הילדה הכי מדהימה בעולם, אני הרגתי.
לא... זה רק חלום... אני נמצאת בסיוט שלא נגמר... שיגמר
כבר!!'
הלכתי לשרותים, שטפתי את הפנים, ניגבתי את הדמעות שהמשיכו
לפרוץ החוצה, צבטתי את עצמי ליתר ביטחון... אבל לא, אני לא
רואה את עצמי מתעוררת משום חלום, זאת המציאות. זאת המציאות
המסריחה... 'זה לא יכול להיות, זה לא יכול לקרות לי, לא
עכשיו... בכלל לא!! התכוונו לחגוג שנה ביחד, שנה מאושרת
ביחד... היא הבטיחה שהיא תחזור בריאה ושלמה!!! זה לא קורה
לי...'
רציתי למות, לא יכלתי לספוג כל כך הרבה צער, זה נפל עליי
במכה.
הגעתי לבית ספר, כולם הספיקו לשמוע על המקרה, כולם ראו את
העיניים הנפוחות שלי מבכי, חיבקו אותי חיבוקים מזויפים שידעתי
שזה לא מה שינחם אותי.

הלוויה התקיימה באותו יום. נשארתי שם אחרי שכולם כבר הלכו, לא
יכלתי לעזוב אותך, לא שוב.
"את הבטחת... הבטחת לי שתחזרי בריאה ושלמה... לא רצית לטוס
בכלל, תגידי לי למה... למה נתתי לך ללכת? אולי את יודעת את
התשובה, אני כבר לא מסוגלת לחשוב על השאלה יותר...
את זוכרת את החלום שלי? החלום הזה... לפגוש מלאך...
את יודעת מה הבנתי אחרי הרבה מאוד זמן?
הבנתי שהגשמתי את החלום הזה מזמן...
את זה המלאך שתמיד חלמתי עליו, את המלאך שלי ותמיד תהי...
אני אוהבת אותך, על זה ששמרת עליי, על זה שאהבת אותי כל כך,
על זה שהיית איתי בכל מקום ושחיממת אותי כשהיה לי קר... אני
אוהבת אותך על כל דבר קטן שעשית...
סליחה... תסלחי לי, על זה שהרגתי מלאך..."