המעמד
מחייב
שאשתוק
אבל אני רוצה לכתוב את השיר הכי
נשק גרעיני

אנא,
יתיישב המעמד על הספה
ונשחק באסוציאציות חופשיות.

ישיבתו מחייבת
לדבר על זה,
ואת זה היא ואני עושות מצוין.
היא טובה כל כך עם שיער אסוף. מסודרת.
סוודר - חצאית - משקפיים - גרביונים דחוסים, ונעליים עם עקב
נמוך נמוך נמוך.
- "בטח שנות העשרים היו יפות",
אני לוחשת לישיבתו המחייבת.
והיא,
מחייכת בחום לתוך האוזן שלי.

ודאי חפצה היא בצחוק נוירוטי עם קורט קריצה...

- "מלצר!
תביא לי ולישיבתו המחייבת צחוק נוירוטי עם קורט קריצה,
אבל אל תחממו אותם יותר מדי".

- "ישיבה מחייבת, האין את סבורה
שנפלא לחיות בחברת שפע וראווה?"
- "כן, בודאי", היא לי משיבה,
אבל בזוית לחי הסכמתה מעט אכזבה.

- "ישיבה מחייבת, למה את עצובה?"
- "כי בכל מהותי אנוכי ישיבה".
- "אז מה?"
- "ישיבה, יען כי, לא שכיבה".
- "את אומרת, שכאן על הספה,
את מרגישה כבולה, ישובה..."

קוטע את מעוף ההתעניינות השואלת שלי,
מגיע המלצר עם צחוק נוירוטי וקורט קריצה.
תודה.
לא אבוא עוד למקום הזה,
הנוירוטיות שלהם רקובה,
ישיבתו המחייבת לא יצאה מדכדוכה.
והקריצה, ניטלה מהקשרה.

המעמד מחייב קריצות בשכיבה. לא על ספות
של אסוציאציות חופשיות,
אלא בין סדיני ניתוח פסיכואנליטי לשוני מקיף. ז-י-ק-ו-ק-י-ם.