היא אורזת מזוודה קטנה עכשיו, קטנה כמעט כמו תיק, כי יותר מזה
בעצם היא לא צריכה ולא שוכחת לארוז את החיוך שלו.
בקור, כשאפילו השמש רק פוקחת ניצני אור ראשונים, היא סוחבת
בקושי את המזוודה שגדלה בינתיים מאיימת בגודלה עליה, הקפואה
במעיל ואלפי חולצות.
עולה על האוטובוס, שומעת בדרך בדיסקמן את השירים היפים כמוה
(לדעתו) ומחייכת לעצמה, בשקט, בלי שאף אחד ישים לב... מחייכת
לחיוך שלו שארוז אצלה קרוב קרוב.
הדרך עוד ארוכה, מחליפה דיסקים, מנמנמת, בוהה בחלל כמביטה
בחלון של האוטובוס.
השעות חולפות והיא תוהה מה איתו, בודקת מידי פעם אם החיוך שלו
עדיין גדול ומתוק כמו תמיד.
יורדת מהאוטובוס לחוויה חדשה.
מתקשרת כשהלילה מתחיל להראות את סימני הדמדומים שלו, זורע
בשמיים אלפי גווני אדום וסגול.
הגעגועים הם שם, אם היא תנסה להבחין, אך הם אינם מצליחים
להתגבר על המרחק הסלולרי, מאות קילמוטרים מתמשכים של מדבר.
עייפה ומלוכלכת מביטה לאופק בעוד השמיים זורעים אלפי נקודות
אור קטנות במרבד הגדול.

היא ארזה מזוודה, סחבה בקושי את התיק, עלתה על האוטובוס,
נסעה...
אך בעצם נותרה פה.