מעטים הם חלקיקי האור הצפים מפעם לפעם מתוך האפלה.
אתה צועד בחושך בעיוורון מוחלט, צועד עוד ועוד צעד מהסס, מחפש
אחר מה שמשום מה מתעכב בדרכו להגיע.
חושים רקובים ותיקווה גוססת הם זוג חברים שמלווים אותך מתחילת
הדרך אבל אתה תמיד בהתלבטות אם הם חברי אמת או סתם זוג מתחזים
במסיכה עצובה אך תמימה.
כן, יש את האור הזה שצץ מידי פעם, גורם לך לקוות שהנה,
עוד כמה צעדים ובעוד רגע כשתציץ החוצה,
אור רך ילטף את פניך עד שלא תישאר ולו דאגה קטנה אחת
על נפשך...
זו רק אשליה,
אשליה שתצליח לברוח ממנו אי פעם.
אם יש משהו שתמיד נישאר איתך אז זה הצל.
לפעמים אומנם הוא מתחבא, כשמאיר אור בוקר ואתה מרשה לעצמך
ולו לרגע קט לשכוח, לשכוח אותו.
והוא תמיד חוזר, תמיד איתך, מחכה לשנייה בה תיבלע באפלה,
לא משנה כמה חזק תיאבק באגרופים קמוצים לחלץ את הראש,
הכל אשלייה אחת.
פעם אחר פעם אחר פעם שזה יסתיים לבסוף,
שזה המאבק האחרון ותצא סוף סוף
מהשלשול הטובעני שאתה תמיד שקוע בו.
אתה לא יודע עוד כמה זמן נישאר, עד שרגליך יסרבו בסוף ליצעוד
בעיוורון, כשלמוח ימאס לתת פקודות והקול הקטן שתמיד לוחש לך
באוזן ש"יהיה טוב... זו רק תקופה כזאת..."
יידום. |