אף פעם לא הרגשתי שייכת - לשום קבוצה, בשום מקום.
תמיד היה אותם ואותי ולא אותנו, תמיד היה מרחק, שלא משנה מה,
לא נעלם ותמיד עומד על המשמר.
אני חושבת הרבה בזמן האחרון בערך מאז תחילת הקשר איתו, זה דבר
טוב לחשוב, להבין מה ומי אתה באמת.
לאחרונה עליתי על דפוס שחוזר בחיי אחד מיני רבים, "דפוס
החברים" אני קוראת לו.
כל חברה תופסת מקום בחיי שנה, שנתיים, או זמן מה ואז עוזב,
עוזב מבחירתו שלו, מבחירתי שלי, או מבחירת הגורל.
אף אחד לא נשאר ובטח שלא איתי.
התמודדתי עם זה, תמיד באו אחרים שהחליפו את הנוטשים, כאלו
שבעתיד ימצאו גם להם מחליפים, אבל מה קורה כשאזלו המחליפים
והבדידות מתייצבת בפתח?
אין עם מי לדבר, אין עם מי לבכות, עם מי לצחוק, ממי לקבל
חיבוק.
אצל מי להתפרק, עם מי להתייעץ, פשוט אין - ריק אחד עמוק
וטובעני.
כל הקשרים שהיו לי עד אליו, למרות שהייתי איתם הרגשתי לבד,
הייתי לבד.
איתו אני לא לבד, איתו אני שלמה - לפחות ככה חשבתי.
מהבחינה הזו, של בן זוג ואהבה ועתיד, אני שלמה, אבל מה עושים
כשהוא לא לידי וכשהוא לא יכול להיות לידי, כשאני נופלת ואין מי
שיתפוס אותי, כשאני לבד כמו שלא הייתי מעולם...
בשנים האחרונות, השנים המשמעותיות בחיי.
תמיד הייתי בקשר עם מישהו, והמצב על פני השטח היה שאני לא לבד,
כשבעצם תמיד הייתי לבד, לבד מבפנים.
יום הולנטיין או, חג האהבה, תקראו לו איך שתרצו, מסמל המון
בשבילי - אחת שהאהבה מאז ומתמיד הייתה חייה וכל שנה למרות
שהייתי עם חבר ביום הזה הייתי לבד, שנה אחר שנה.
הנה הגיעה שנה חדשה 2004 המבורכת, וגם אותו ולנטיין שכה חשוב
לי.
הפעם האמנתי שנהיה ביחד, אני והוא, כי ככה זה עכשיו, אני והוא
לנצח אהבת אמת אהבת חיי, אבל שוב למרות שאני איתו ושהוא אוהב
אותי ואני לא לבד אני כן, אני כן לבד כי הוא לא פה איתי.
אני שוב לבד ביום הזה, ביום הארור הזה, עם לבבות מסביב ואדום
בכל מקום, ורק פה אצלי בפנים שחור.
כמה אירוני שכשאצלי כל כך כואב, ואני לא מפסיקה לבכות, בחוץ
יורד גשם זלעפות שממשיך וממשיך לרדת, כמו הבור שאליו אני נופלת
ולא מגיעה לסופו.
המצב הנפשי שלי מתערער מיום ליום, אני צורחת ואף אחד לא שומע.
כל לחץ קטן גורם לי לכאבי ראש איומים, וכל מה שאני רוצה זה
שהוא יחבק אותי וארדם בזרועותיו לנצח ולא אקום עוד לעולם.
בהחלט אפשר לומר שעוברת עלי תקופה לא הכי טובה. אפילו נוראית.
כמה זמן דרוש ללב לדמם בכדי שיפסיק לפעול?
חתכתי את עצמי היום - דבר שלא הרשתי לעצמי לעשות כבר הרבה מאוד
זמן.
אף פעם לא נתתי לזה להגיע לעוצמה כזאת שירד לי דם, אף פעם - עד
היום.
זה לא שהחלטתי למות אבל גם לא יכולתי לחיות - לא בלעדיו.
עברו כבר כמה שעות מאז וזה עדיין כואב, עדיין שורף ומצולק.
החלטתי שאני אחכה לו כמה שידרש, שאני אהיה כאן כשהוא סוף כל
סוף ישוב, עם כל יום שעובר אני מאבדת בי עוד חלק ועוד קצת אני
רק מקווה שכשיגיע ישאר ממני זכר, זכר מאהבתנו הנצחית, אהבת
עולם.
אני במבוי סתום שאין ממנו יציאה, סליחה, יש ממנו יציאה אחת
ופתרון אחד - מוות.
הוא לא מבין למה אני כל כך רוצה חברים, למה הם חסרים לי, אבל
למה שהוא יבין? יש לו אותה.
ורק בגלל שהם כל כך חסרים לי, לעולם לא אוכל לבקש ממנו שינתק
איתה קשר, למרות שהקשר שלהם רק פוגע בי וכל פעם מזוית אחרת.
לא רוצה שזה יהיה ככה, שזה יכאב, שאני אשנא אותה עד מוות, אבל
זה מה שאני מרגישה, זה מה שהיא גורמת לי להרגיש, שנאה.
אני סובלת וסופגת כדי להיות איתו והיא איתו בלי כל זה - דרכו
של עולם כנראה, אז איזה עולם נורא ואכזר זה...
ביקשתי ממנה היום שלא תתקשר אלי יותר, זה לא עושה לי טוב
השיחות האלה, שאני רק מרגישה רע אחריהן.
אני על הברכיים כבר, מתחננת לליטוף ממנו ולדקת שלווה, לעצום את
העיניים ולהעיז ולחלום על עתיד שכרגע לא נראה כאפשרי.
אני לכודה כאן בחדר הזה שאני כל כך אוהבת, המקלט שלי, זועקת
לעזרה ואף אחד לא בא, אף אחד לא שומע וזה בסדר כי אף אחד לא
חייב לי כלום, זה פשוט כואב כמו החתכים האלה שלפני כמה שעות.
כל מה שרציתי זה להרגיש אותם ועכשיו כל מה שאני רוצה זה לא
להרגיש אותם או להרגיש בכלל.
אולי רק כשאכתוב בגדול על הקיר S.O.S בדם אז מישהו יבוא,
למישהו יהיה אכפת.
יתכן והיום הזה קרוב ממה שחשבתי, מיום ליום זה רק גובר ואני
נעלמת.
למקרה שמישהו לבסוף יזכר לשאול לשלומי כשכבר יהיה מאוחר מידי.
אני אוהבת אותו ומחכה ואחכה לו גם אם זה עולה או יעלה לי בחיי
ובנפשי.
מחכה וכואבת...