הפכתי לשקופה. ככה, סתם. שקופה. לא בבת אחת, בלי אזהרה, לא. זה
התחיל מהקצוות, שהתעממו. בהתחלה זה היה ברור בעיקר בלילה,
הייתי קצת לא בפוקוס. לאט לאט זה התקדם פנימה, למרכז הגוף,
והיום בבוקר זה הפך לסופי וגמור ומושלם. התהליך הסתיים. אני
שקופה. מייד רצתי למילון לבדוק אם אומרים "השתקפתי" או
"הושקפתי" או "שוקפתי". אבן שושן נעלם מהמדף, לא יודעת איפה
שמתי אותו. קפצתי לחנות הספרים הקרובה לביתי, וביקשתי מהמוכר
מילון חדש, אבל הוא לא ראה אותי. שעשעתי את עצמי כמה דקות
בלהפיל ספרים מהמדפים ולראות אותו קופא במקומו. ניסיתי גם את
"שלום, זה אלוהים מדבר אלייך" אבל השוביניסט לא חשב שאלוהים
יכול להיות בחורה, וחיפש רמקולים סודיים שהותקנו מתחת לדלפק.
לקחתי את כל ספרי הארי פוטר החדשים ויצאתי. רציתי להטביע את
חותמי.

חזרתי הביתה, ושממית ישבה על הכורסא ועיינה באבן שושן שלי.
ניגשתי אליה ואמרתי לה "שממית, זה אלוהים מדבר אלייך". השממית
עשתה תנועת יד של:
"לכי מפה, יא משוגעת, זה שאת שקופה לא נותן לך רשות להתחיל
להתנהג בחוסר אחריות. ומה בכלל את עושה עם חמישים עותקים של
הארי פוטר החדש?"
התרשמתי מיכולת ההבעה של השממית בתנועת יד אחת, והחלטתי לא
לגרש אותה מהמילון, ורק ביקשתי שתבדוק לי איך אומרים -
"שוקפתי" או הושקפתי". השממית סגרה את המילון בחבטה, נאנחה
והלכה לקרוא לאילנית. אילנית היא חברה טובה שלי. בן אדם, לא
צפרדע. למרות חיבתי העזה לחיות, יש לי גם חברים אנושיים, רק
שעכשיו כשהשתוקפפתי (?) אני לא בטוחה שהחברים האנושיים שלי
יראו אותי.

אילנית נכנסה לחדר, מחזיקה את השממית ביד.
"אילנית", צעקתי, "שוקפתי!"
"את והשטויות שלך", היא אמרה לי והזיזה את אבן שושן מהכורסא
והתיישבה, "נצטרך לעשות משהו. תעמדי מול הקיר".
נעמדתי מול הקיר, עצמתי עיניים, ואילנית ריססה מסביבי בספריי
צבע. רציתי כתום, אבל אילנית אמרה שאני אראה כמו מכורה לגזר,
ואני חושבת שהשממית הנהנה בהסכמה, אז לא התווכחתי. הם הלכו
בסוף על ירוק דשא. כשאילנית גמרה לרסס, היא הסתכלה עליי ושתקה.

"אני ירוקה מדי?", שאלתי.
אילנית לא ענתה, והשממית עשתה את עצמה מתמתחת. הלכתי למראה.
עדיין שקופה. כל הצבע הירוק נעלם ברגע שנגע בי.

חזרתי לסלון, שם ישבה אילנית ונקרעה מצחוק.
"תראי, הסימון הירוק על הקיר, זה כמו שהמשטרה בסרטים מסמנת את
מקום נפילת הגופה. רק שפה זה מאונך. את קולטת איזה מוזר צריך
להיות מקרה מוות שבו ימצאו את הגופה עומדת?"
אני והשממית החלפנו מבטים. שתינו הסכמנו שההומור לא היה במקום,
בטח לא במצבי הנוכחי. החלטנו שהכי טוב יהיה ללכת לישון ונראה
אם מחר בבוקר המצב ישתפר ואם אני אהיה טיפה יותר אטומה. שכבתי
במיטה, והקשבתי לחדשות. לא דיברו על גניבת עשרות עותקים של
הארי פוטר. הייתי קצת מאוכזבת.