שוב אני מתעורר עם תחושה של שינוי.
כאילו ריח של אוויר אחרי גשם נקי מאבק וכמעט קשה לנשימה.
הרגשה של מועקה שירדה מהלב.
ומועקה חדשה מצטברת כשאני יודע מה הולך לבוא עכשיו.
אני מציץ אל החלון ורואה שהחושך עדיין משתקף בזכוכית.
אני מנסה להיזכר בלילה הקודם וזוכר רק את הריח של ילדה קטנה את
הטעם של דם ואת ההרגשה של הכנפיים כשהן מתמלאות באוויר ואני
זורם עם הרוח במהירות עצומה.
אני מנסה להיזכר במה שהיה בלילה הקודם ואני זוכר פנים צבועות
בדם.
אני מרגיש את הכנפיים כאילו הן עדיין עלי אבל אני יודע שהן כבר
לא. אני מנסה להיזכר אם הצבע שלהן היה של נקמה או של תקווה,
אדומות או לבנות, אבל הזכרון פשוט לא עולה, אני פוחד לגלות אז
אני מפסיק לנסות אבל יודע בוודאות שזה לא יעזוב אותי וייתווסף
לסיוטים שכבר ככה רודפים אותי.
אני מסתכל במראה והפנים רודפים אותי שוב, אדומות, שרוטות,
סימנים שנראים כאילו נעשו על ידי טפרים של חיה.
עכשיו אני יודע, הכנפיים היו אדומות, הציד היה ציד של נקמה ולא
של ישועה, זעם נאצר בי על כך שאין לי שליטה על שום דבר, אני
נזכר עכשיו בהכל, בילדה הקטנה,  בחבר של האחות, הסלון היה
המקום שבו הוא עשה את זה, כשהגדולה התקלחה הוא רצח את הקטנה,
סימם אותה והכריח אותה לעשות דברים, היא שרפה את עצמה באותו
לילה, ואני חלמתי את המוות שלה, בירח המלא הראשון חלמתי אותו
שוב והפעם החלום גרם לשינוי, כנפיים אדומות עם דפוס של אדום
עמוק יותר כמו להבה או כמו דם שנשפך, כנפיים של נקמה, אני זוכר
עכשיו את המעוף, לשמות אין משמעות, רק לריח של הדם ולזכרון של
המוות, אני רואה רחובות ומרגיש את הדם מתקרב, אני רואה אור
ורואה עכשיו את הפנים שלו, שרוטות ומלאות בדם, יודע שהוא סיפר
לה מה הוא עשה לאחותה, מבין שהיא נאבקה בו והפסידה, רואה אותה
שוכבת על הרצפה מאחוריו, דם חייה נשפך, רואה אותה עוזבת את
הגוף ובוכה על נשמתה המעונה באשמה עצמית, אני מרגיש את
ההתנפצות של החלון ואת הפחד שלו כשהזכוכיות מוטחות בו, רואה
אותו שוכב מעליה מדמם גם הוא, מנסה לקום, רועד כולו, מריח כולו
ממוות וכאב, אני ניתק מהרצפה ומטיח את עצמי בו, מנתץ את העצמות
שלו, מרגיש איך החיים נעלמים ממנו לאט לאט עם חום הגוף ויודע
שזו הנקמה, ויודע שזהו סיוט נוסף שיהיה עלי לחיות כל לילה במשך
כל הנצח שהוא חיי.