אחרי אתמול בלילה, לא יכולתי להפסיק לחייך.
כל פעם שחשבתי עליך החיוך חזר.
זו תחושה מאוד מוזרה בשבילי, אני שתמיד מדוכאת ותמיד עצובה, זה
לא היה נורמאלי.
אחרי אתמול בלילה, נרדמתי מיד, בלי נדודי השינה הרגילים, פשוט
באתי הביתה, שמתי ת'ראש על הכרית ונרדמתי, נרדמתי עם חיוך.
אתמול בלילה, רק שנינו, חבוקים, שוכבים יחד במרתף, רק אתה
ואני, וחיוך אחד גדול מרוח לנו על הפנים.
אני כל כך שמחה שיש לי אותך, לא היה לי מישהו כבר יותר מידי
זמן.
ואתה, אתה יותר טוב ממי שהיה לי, אתה עדין, לא אגרסיבי, אתה
מתחשב, והריח שלך, הריח שלך יכול לשגע אותי, ריח נעים כזה, שיש
רק לך, וחיוך, חיוך ששווה מיליונים, חיוך סוחף, שגורם גם לי
לחייך.
כל זה נהדר, סוף סוף מצאנו אחד ת'שני, אחרי כל כך הרבה זמן,
אבל דבר אחד מרחף עם כנפיו השחורות מעל לשמחה, אני בעוד חודש,
נוסעת לארה"ב, ומה יהיה עלינו? לא אוכל לבקש ממך לחכות לי, אבל
אניני רוצה לאבד אותך, אחרי חמישה חודשים בארה"ב, הכל יהיה
שונה, אני ואתה, לא נהיה אותו הדבר, אני חושבת על זה עכשיו,
חושבת על שאולי לא הייתי צריכה להיקשר אליך ממש בדקה התשעים
לפני שאני טסה, אבל נאמר לי, ממקור אחר, שכל עוד זה נמשך, כל
עוד אנו יחד, לא משנה לכמה זמן, זה שווה את זה.
אני מאמינה, אני מאמינה שכל שניה שאני מבלה איתך שווה את זה,
גם אם אחר כך, בעוד חודש, שזה די הרבה זמן, אני אסע, וחוץ מזה,
אני אחזור, אני אחזור אליך, וגם אם לא נהיה שוב יחד, אני אחזור
אליך כאל ידיד, העיקר, לא לאבד אותך.
ממני.