אין לי אוויר, אני נחנק תחת העומס. כל קרקע בוצית שרוצה במותי,
אין לי אויר ואזל לי הכוח. אהובתי היקרה אינה חושקת באוויר,
היא חושקת בטחב וברפש. שם היא גם רוצה שנזדיין, איפה שמסריח
איפה שאתה מזיע טינופת בכמויות.
אין שם אוויר ואני מפרפר, עורג למותי, סופר ימים דקות ושניות.
וגם אתה פה איתי לפעמים, מסתכל עליי, מעביר לה לשון על גב
מיוזע, מעביר אצבע בין פלחיה...
ואתה מחייך כמו שתמיד עשית כמעט עוצם עיניים אבל רואה אותי
טוב, ואני צועק שמישהו יפתח חלון כי אני כבר לא יכול יותר.
מפנטז על שדה ענקי ליד האוקיינוס ששם אני אוכל לרוץ ולנשום
כתאוות נפשי, לנשום.
ואת בצד השני מקללת אותי צוחקת עליי, כשאני קרוב את מצלקת
אותי, ולכן אני בורח. את ההיפך של אוויר.  
ואם הייתי חכם הייתי נשאר בשדה הזה, הופך כל נשימה לטקס, כל
שאיפה להלוויה, אבל את מכירה אותי - אני טיפש ואני חוזר על
אותן שגיאות. אף פעם אני לא שם שקית של אוויר בצד ליום גשום.
וכשיורד הגשם אני בוכה, אני בוכה כי אני עיוור, ואני בוכה כי
אתה הלכת ואני שמעתי.
ואני שוכב במיטה וסוחט את הכרית שכל כך קרה, עכשיו אני בודד,
וכולכם מסתכלים וצוחקים כי איזה מין אדם הוא אדם בלי משמעות.
סתם בן אדם.
ואנחנו מזדיינים ואני מלוכלך ואת צוחקת אני צועק ואת גונחת,
מייללת כמו חתולה.
השערות שלנו נקשרות יחד ועכשיו אני יודע שזה לא ייגמר כי אני
ואת עכשיו ביחד, לנצח.
ולי אין ברירות כי זו תמיד החלטה שלך ואני שבוי, שבוי שלך כי
ככה את רוצה, שבוי שלך כי ככה זה ושבוי שלכם כי אני לא מספיק
גבר.
ואנחנו נמשיך להזדיין פה עד יום מותי, נשאר פה עד שתיחנקי,
ואני אחכה ליום הזה ואז נמשיך כי ככה רציתי, ציווית עליי.
אדם בלי ברירות, אדם בלי חלומות, שאיפות, אהבות.
את רוצה שאני אמות. זה בסדר, גם אני.