"למען השם," הוא אומר, "אתה כבר בן 17 וחצי ואין לך שום כיוון
בחיים! מה יהיה איתך?"
"עזוב אותי, אבא."
"שום עזוב! כל היום מול המחשב, לא יוצא ולא כלום, אתה חושב
שתשיג בחורה מזה?"
"אני לוקח את האוטו," אמרתי.

הוא מוציא את מפתחות המכונית, סקודה אוקטביה, חמישה הילוכים.
אם רוצים לעשות רוורס צריך ללחוץ על המוט ולהזיז אותו שמאלה.
הוא מסובב את ידית דלת הכניסה ונועל אותה עם המפתח. אבא לא
מוציא מילה. "שייקח את האוטו, שייצא קצת. זה מה שרציתי, לא?"
הוא חושב.

הוא יורד במדרגות אל מגרש החניה, מוציא את המפתח של המכונית
ומתבונן בה לרגע. היא מחכה לו, מזמינה. פותח את הדלת, לוחץ על
הקלאץ' כדי לבדוק שהוא יושב נוח. זה מתוך הרגל, אבא כבר מזמן
לא נוהג ואלילת המתכת היא שלו בלבד.

לפני כמה שנים אבא קנה את המכונית, הפז'ו הלבנה כבר התחילה
להתפרק מול העיניים. אבא הלך לאיזה סוחר מכוניות וקנה יד שניה
מאיזה רופא. "אלו הכי שומרים על המכוניות שלהם," אמר הסוחר
בעוד הוא מטפטף את אפר הסיגריה על המדרכה ספוגת הגשם. אבא קנה
מיד.

הוא מכניס את המפתח ומסובב סיבוב קטן. האורות נדלקים ונכבים,
חוץ מהאור של ההנדברקס. הוא מרים אותו טיפה ומשחרר, האור נכבה.
משלב להילוך ראשון ומסובב את המפתח הכי ימינה שאפשר. המכונית
משתעלת קלות, מין שיעול בריטי כזה, נימוסי, כדי להראות שעדיין
כוחה במותניה ומתניעה.

הוא יוצא אל הכביש, מסתכל ימינה ושמאלה, מאותת אפילו כשאין נפש
חיה ופונה ימינה, פניו מועדות אל הכביש המהיר.

הוא בולם בחוזקה כשכלב חום קופץ אל הכביש. הבלמים ננעלים
והמכונית מחליקה טיפה בגלל הכביש הרטוב. הוא מפעיל את
הווישרים. הכלב נבהל מעוצמת הרעש וממהר לצד השני של הכביש,
לכיוון המדרכה.

מעביר לשני, חושב עליה קצת אבל מנסה להסיח את דעתו. מעביר
לשלישי, מחזיר לשני, עוצר לפני מעבר חציה ומעביר לניוטרל.
ילדה עם מעיל ורוד חוצה את הכביש, אחריה מדדה זקן מצויד במקל
הליכה. הוא מחכה שהם יעברו, מעביר לראשון וממשיך בנסיעה.

שוב חושב עליה, כמה שהכל היה מושלם ואז היא התקשרה יום שני אחד
ואמרה שיש מישהו אחר. הוא מנסה להסיח את דעתו, מחליט לספור
מכוניות ואז רואה שאין אף אחד מלבדו. מעביר לשני. מתחיל למנות
מספרים ראשוניים ונעצר ב23, כשמכה בו המחשבה שמחשב עושה את זה
יותר טוב ממנו. מעביר לשלישי.

הוא נכנס לכביש המהיר. פיאט עוקפת אותו מבלי לאותת. הוא חושב
לצפור, אבל מבין שאין טעם ומעביר לרביעי. שומע Yesterday של
החיפושיות בגל"צ, כאילו דווקא כדי שייזכר בה. טיפות הגשם
ניתכות על השמשה בעוד מגבי הגומי מעיפים אותן הצידה, רק כדי
לסלק את טיפות הגשם הבאות שיבואו בעוד רגע, בדיוק כמו שהוא
מנסה לסלק אותה ממחשבותיו.

שבוע כבר עבר מאז שיחת הטלפון ההיא, ששברה לו את הלב. החברים
אומרים שהיא סתם שרמוטה ושלא הייתה שווה את זה. הוא מגונן עליה
ואומר שזה קצת חבל שהיא החליטה להיפרד, אבל דברים כאלו קורים
כל הזמן ואין מה לעשות. האמת היא, שזו הפעם הראשונה שזה קרה
לו. כל הבחורות האחרות היו סתם, הוא חשב שהיא האחת. מסתבר שלא.
מעביר לחמישי.

התמרור מורה על קצה הדרך המהירה, אבל המכונית לא מאטה. לא בגלל
שההילוך לא משתלב, חלילה, אלא בגלל שהוא פשוט לא רוצה להעביר.
מוחו שוב ושוב מריץ את הרגעים היפים שבילו ביחד, כמו סרט
דוקומנטרי ישן. הכל נראה כל כך מושלם, מי היה מאמין?

בצד הדרך, על בניין נטוש, ישנה כתובת על הקיר: "נהג, הסתכל על
הכביש, לא לכאן". הוא חושב שזה נורא מצחיק, מפני שאם לא היו
רוצים שיסתכלו על מה שכתוב, פשוט לא היו כותבים אותו. הוא יורד
מהכביש. הוא הולך להתנגש בעמוד החשמל.

אבא אומר שהמחשב הוא סוג של בריחה. גם המוות הוא סוג של בריחה,
אני חושב. במקום להתמודד עם הבעיה אני נוסע על 120 קמ"ש ומתנגש
בעמוד חשמל. אנחנו זוכרים רק מה שאנחנו רוצים לזכור. בעוד שחלק
ממני רוצה לשכוח, החלק השני שוב ושוב מפליג את העבר. איך אפשר
להוציא אותה מהראש ככה? איך אני אמור להמשיך בחיים נורמלים
כשהזיכרון לא מרפה ממני?

הוא פותח את הדלת וקופץ מהמכונית, רואה אותה מתנגשת בעמוד
החשמל. המנוע עולה באש וכעבור כמה שניות הסקודה מתפוצצת. אחלה
זיכרון שבעולם.