זהו. כרגע אני לא בנויה לשום דבר מלבד מונולוגים. לא מסוגלת
יותר להצטעצע, לא יכולה להסתיר. זה סוג של כנות, סוג של אמת
שכופה את עצמה עלי. תיאלצו להסתפק בזאת.
שנים שאני לבד, טווה בקשר עין קשרים בדויים, מרחיקה כל מי
שהתקרב ארבע אמות ממני. זהירות, חומר רדיואקטיבי.
התחלתי להשלים עם הרעיון שאולי בכל זאת, 4 חתולים ודירת חדר
וחצי הם המיטב שביכולתי להשיג. אתם יודעים, מדד אינטלגנציה
רגשית נמוך, דברים מסוג זה. כתחליף למגע אנושי, איגדתי ערימות
מזדמנות של חבר'ה. כתחליף להבעת רגשות, כתבתי משפטים ארוכים,
עם המון, המון, פסיקים.
אנחנו רק ידידים וכאלה נישאר.
יש יתרונות במוגבלות. קודם כל, כל מיני אנשים שרוצים בטובתך,
נכה רגשית מעוקר שכמוך, נותנים לך ספרים שפורשים לפניך את
נפלאות האישיות שלך ומסבירים לך כמה שאתה מגביל את עצמך ולא
נותן לעצמך לזרוח. או אולי להפציע? משהו כזה.
דבר שני, השליטה ממכרת. כל עוד אתה לבד ולא שואף ליותר, הדיווח
היומי ממוען לעצמך בלבד. אני עדיין מספרת לעצמי שאני אישה חזקה
ועצמאית. כיף איתי. בי נשבעתי. פיתחתי לעצמי אישיות.
הסדקים הופיעו דווקא כשהיה לי הכל באמת.
התקופה היחידה בה כששאלו אותי מה שלומי ועניתי "מצויין", באמת
התכוונתי לזה. מתי לאחרונה הרגשתם מצויין? אפילו טוב? או בסדר?

כשטוב לי, כנראה, אני מורידה הגנות, מקפלת את הקוצים חזרה
ופותחת צוהר קטן. נרדמת בשמירה, למרבה החרפה.
אנחנו רק ידידים וכאלה נישאר.
מנטרה סוגסטיבית כושלת. איבדתי יכולות-על כמו למשל, לשקר
לעצמי. פעם הצטיינתי בזה. עכשיו אני יודעת שאני סמרטוט. אני
סמרטוט ואני אוהבת את זה. אני סמרטוט ואתה אוהב אותי ככה. אני
סמרטוט ואני אוהבת אותך.
טוב לי.
דאמיט.