זה לא שלא רציתי
לסיים, לא.
זה רק המשא
שנהיה כבד יותר
עם כל צעד,
מעיק יותר עם כל פסיעה.

אוגרת בי את
העייפות
כמו את כל אותן
מילים,
אוספת ואת הצרור סוחבת
הלאה, הלאה.
כפופה תחת נטל הרגשות
אשר חותכות
בבשרי,
פצעי הזמן שאין להם
מרפא.

משתוקקת
לזרוק את התרמיל הצידה,
לשמוט את הצרורות,
לצעוק את המילים.
חולמת
על השינה שתאמצני לחיקה,
תביא עמה מעט שלווה
בה אעצום עיניי
ולא אראה עוד את הדרך.

אך כמו חזיון תעתועים
הדרך מולי נפרשת,
עיניי פקוחות.
זמן
מוסיף רק עוד ועוד
משקל,
מילים, שמות, קרעי עבר,
פיסות של רגעים
באוסף.
מועדת
ורוח חורפית
נושאת מילותיי האחרונות:
לעצור,
לעצור.

זה לא שלא רציתי
לסיים, לא.
זה רק שלא נותר בי כוח
לצעד אחרון.