יום אחד כשהלכתי ברחוב, פגשתי את עצמי. עולם קטן.
זה צירוף מקרים די גדול, ללכת ככה ברחוב ולפגוש את הבן אדם הכי
קרוב אליי בעולם, סתם ככה.
בהתחלה לא שמתי לב בכלל שזה אני, אבל אחרי שקראתי לעצמי
והסתכלתי עליי, נדהמתי. חיבקתי את עצמי הכי חזק שרק יכולתי, כי
התגעגעתי ונורא פחדתי לאבד את עצמי שוב.
אני: "מה אתה עושה פה? יאללה איזה עולם קטן".
אני: "עברו שנים, התגעגעתי".
אני ואני הלכנו לשבת בבית קפה ולהעביר חוויות שאני עברתי וגם
חוויות שאני עברתי. מסתבר שאנחנו די דומים, אני ואני, ממש אותו
בן אדם. אנחנו אפילו מסתובבים באותם מקומות אבל משום-מה זאת
פעם ראשונה שאנחנו נפגשים בשנים האחרונות.
הכל התחיל שרבתי איתי ריב גדול, היסטרי ומאז החלטתי שאני שונא
אותי ושאני יכול ללכת לעזאזל. לא התראינו הרבה זמן, אבל
כשנפגשנו ידענו שנינו שמחלוקות העבר זניחות בהשוואה לכמה
שאנחנו זקוקים אחד לשני. אני חושב שאני הבן אדם שאני הכי זקוק
לו בעולם.
היו הרבה שלא ממש אהבו אותי, אבל לי זה לא שינה, כי אני
הסתדרתי עם עצמי, לפחות עד הריב הגדול הזה שהיה לי. אני טענתי
שהשקעתי יותר זמן באחרים מאשר בי ובגלל זה אני כבר לא מתאים
להשאר איתי וזה הזמן שניפרד. מרדתי.
אלו דברים שעשיתי, דברים שגרמו לי לשנוא אותי. לא רבתי עם עצמי
סתם, עשיתי הרבה שטויות בתקופה שעוד היינו מאוחדים ואז הבנתי
פתאום שאני הבן אדם הכי מגעיל שאני מכיר ושאני שונא כל דבר
שאני עושה ואני לא רוצה לראות את עצמי אף פעם. זה די קשה לחיות
בבית בלי מראות.
ועכשיו אני יושב עם עצמי בבית קפה ומפטפט על השנים האחרונות
וצירוף המקרים המוזר הזה, כמה שהעולם קטן, שבן אדם פתאום פוגש
ברחוב את עצמו. מי היה מנחש שדבר כזה יקרה? בטוח לא אני.