אלפי פלשתינים מבית לחם הסתננו בקלילות אל עבר גילה דרך קו
התפר. שומרי הגבול ויתרו מראש על משימתם חסרת הסיכוי. רק
המבוגרים ביותר התקשו לרוץ דרך התוואי המסולע ונפלו לידיהם
המשוכפצות של השוטרים. עצרתי את הג'יפ המפואר שלי  בצד הכביש
להתבונן כסוציולוג במתרחש. השוטר בתחילה החשיב אותי כמציצן,
אולם משנוכח בריבוי האנטנות  הניח בטעות שאני "משבע מאות ותשע"
או משהו. אישרתי לו כממתיק סוד והתרכזתי בהבעת פניו של פועל
אשר נראה בגיל של סבי, קצת לפני שמת בשיבה טובה.
פניו היו כמסך שהקרין את טרגדית תחושת הכשלון שנחל, בנסיון
להשביע את ילדיו.
הייאוש שהפגין גרם לי לפרוץ בבכי פנימי ולהבין שאין ימין או
שמאל. יש צער בעלי חיים וכולנו בעלי חיים, עם יצר קיום וצורך
לאהוב ולהאהב, כטריק בידי האבולוציה, להמשיך ולקיים את המין
האנושי.
האיש המבוגר התחנן על בטן ילדיו ושומר הגבול התעקש מתוך
משימתו.  לעולם לא אשכח את אותה הבעה אומללה שלראשונה זיהיתי
אותה במימדיה הטבעיים. הכל בזכות מצבת פנים של איש מבוגר אחד,
אשר דיגמן בעל כורחו-דו קיום מריר של השלמה עם הייאוש.
מפעם בי הצורך להכנס אל בית לחם כשפני לאהבה. אם אומת שם
באכזריות ובאטיות על  ידי מיעוט, אקבל זאת בטבעיות גדולה יותר,
מהסיכוי שאשלים עם הסבל שניבט מאותן פנים מבוגרות, שזופות,
כחולות עיניים וחסרות שיניים.