כשהייתי תינוק היו מחתלים אותי. או חותלים. או שניהם. איני
בטוח. אחר כך גדלתי והיה לי סיר. אבל החיתולים היו יותר
פרקטיים. יותר פרקטיים בשבילי - יותר עבודה בשביל אמא.

כשהייתי קטן היו מצלמים אותי כשהייתי הולך לסיר, כי היו גאים.
ילד כל כך קטן שכבר הולך לסיר, אמרו והיו גאים. והיו מצלמים
אותי הולך לסיר ומתגאים בתמונה. אבל את מה שהשארתי בסיר לא
צילמו אלא רוקנו לתוך האסלה והורידו עליו את המים.
גם עם החיתולים לא צילמו אותי אף פעם. רק בברית. האלבום שלי
מתחיל בתמונות הארדקור של קיצוצי אברים. כמו כל אחד מבני
הברית.

אבי ואימי הם יהודים בפני ההלכה. ההלכה היא החוק שלנו, אותו
איננו מקיימים. אבל לפעמים אנחנו מקיימים אותו, למשל כמקצצים
איברים לתינוק שנולד.
למה? כי אלוהים אמר לאברהם 'ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות
ברית ביני ובינכם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם
יליד בבית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא. המול ימול
ליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. וערל זכר
אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר'
ככה אלוהים אמר, אז חתכו. אל נורא תהילות פוקד עוון אבות על
בנים. איתו אברהם כרת ברית לפני הרבה זמן, אבל במשך כל עשרות
הדורות פקדו האבות על המוהלים והפקידו אצלם את עורלות הבנים
וזו המסורת שהשתלשלה עד לברית בה נחתכה עורלתי. שהפרידו באותו
יום חלקים ממני ומגופי ונשארו הם מאחור כחלק אין חפץ בו ואני
המשכתי הלאה בחיי.

אבא לא הולך לבית הכנסת. אין לו זמן. כרתו לי חלק מהפיפי, זו
הייתה חוויה נוראה. לא שכחתי אותה שמונה ימים ושמונה לילות.
אחר כך שכחתי ואולי זו הייתה הדרך היחידה להתמודד עם כזה דבר
ומאז אני חי יופי, ולמעשה לא זוכר כלל שחתכו את החתיכה הזאת,
שקוראים לה עורלה, וזה מה שאין לי ואני גם לא מחפש.

כשאני מסתכל בתמונות באלבום אני רואה שם ילד קטן. אני לא רואה
את עצמי. זו תחושה מוזרה. כשאני מסתכל בתמונה מלפני שעה אני
רואה את עצמי, כשאני מסתכל בתמונה מלפני כמה שנים אני רואה
מישהו שדומה לי, וכשאני מסתכל בתמונות באלבום אני לא רואה שום
דבר מוכר, רק זר. גם ההורים שלי הם לא אותם אנשים וגם לא האחים
והאחיות.

אבל האחרים רואים אותי שם. הם אמרו לי. 'איזה ילד חמוד היית'
וכל זה. אני אומר להם: ' "הילד חמוד", לא "היית". אני לא הייתי
שם, הילד היה שם, אני רק פה.'
אבל הם לא מקשיבים. הם מתעקשים. מבחינתם אני עדיין אותו ייצור
שמחליפים לו חיתולים. אני מתפלא שאני לא נעלב מזה. למה באמת
שלא אעלב מזה? פעם אחת רבתי עם רותי. היא הסתכלה באלבום ולא
דיברה איתי כל הערב עד שלפתע קראה:  
'איזה זין קטן היה לך!'
'זה לא לי.' אמרתי לה. 'לו היה זין קטן.'
'למה אתה אומר לו? זה אתה, אתה היית קטן.'
'אני לא הייתי קטן. אני גדול.' אמרתי 'הוא היה קטן. למה אתה
מתעניינת בו כל כך הרבה?'
'אני מתעניינת בך.' היא אמרה.
'אני מולך.' אמרתי לה. 'לא שם.'

בחלק מהתמונות באלבום רואים את החברים הראשונים שלי. או שלו.
הם לא היו החברים הראשונים שלי. החברים הראשונים שלי הם היום.
הם היו החברים הראשונים שלו. שלי הם לא חברים, רק שלו. פעם אחד
מהם התקשר אלי, לפני ארבע שנים. אמר לי 'שמעתי שאתה עכשיו
בהיי-טק, בוא נפגש, אני מהנדס תוכנה.'
שקרתי ואמרתי שאני לחוץ בעבודה כרגע ולא יכול להפגש. אחר כך
הסתכלתי בתמונות. הוא אמר לי את השם שלו, אבל לא יכולתי להזכר
מי זה היה. למה הוא רצה ששני אנשים זרים יפגשו? עד עכשיו אני
לא מבין, בגלל שאנחנו... הם היו יחדיו בתמונות? בגלל שהוא
באלבום שלי? שאני באלבום שלו?

יש לי ארבעה אלבומי תמונות מהילדות. אחד מגיל שמונה ימים עד
גיל שלוש. שני מגיל שלוש ועד גיל שמונה, שלישי מגיל שמונה עד
גיל שלוש עשרה, והשלישי מגיל שלוש עשרה ועד גיל שמונה עשרה
שהוא אפילו לא מלא, כי לא צילמו אותי הרבה באותו זמן. אבל
האלבום עם היידוע זה רק האלבום הראשון. בשאר האלבומים אני זוכר
את התמונות. אני זוכר את הסיטואציות בהן דברים התרחשו.
האלבומים האחרים הם כמו הזיות רחוקות על חיים שקיימתי פעם
במקום אחר אבל לפחות אלו הזיות שלי. באלבום אני אפילו לא מרגיש
שזו הזיה שלי. כל פעם שאני פותח אותו זה כאילו לפתוח ספר
בדיוני לחלוטין. אם לא היו אומרים לי שזה אני הרי בכלל לא
הייתי יודע שהוא אמור להיות אני. וזה שהוא אמור להיות אני זה
מרתק אותי, או זה שאני אמור להיות הוא. באמיתות הדברים הוא לא
היה אמור להיות אני אלא אני אמור להיות הוא. הוא שולט בי ולא
אני בו. הוא יכל להיות כמו שהוא היה, אז עוד לא ידעו מה אני
אהיה ולא חייבו אותו למה שלא הכירו. אבל ממני מצפים שאהיה כמו
שהוא היה, שאלך בדרכיו. כל דבר שהוא עשה, סגר לי עוד אפשרויות.
אם היה רגיש מצפים שאהיה רגיש, אם היה טוב לב מצפים שאהיה טוב
לב, אם היה מפוייס מצפים שאהיה מפוייס. מרוב שציפו שאהיה כמו
שהוא היה, כבר נהייתי בהרבה דברים דומה לו. לא בדיוק דומה לו,
אבל תמיד התאמצתי בכל רגע להיות כמו שהוא היה, ועם השנים
התפתחתי לכיוון מסוים בדמיוני לו, משום שהייתי על העקבות שלו,
שסימן הוא לי.

כשאני מסתכל על האדם שאני היום, נדמה לי שזה כמו עקבות בשלג
שמתחילות בתמונה הזו של הברית מילה, של הסכין ליד האיבר החשוף
והסבתא הצוחקת בשיניים גלויות. כשאני מנסה להבין מי אני, אני
צריך ללכת לאחור בעקבות שנתתי אז בשלג וכשאני מגיע למקום שהוא
היה  בו אני כבר לא מבין מה הקשר בינו למקום שלי היום, אבל אני
חייב להאמין שאיזושהי דרך מקשרת את שני המקומות הללו. אין שום
אפשרות אחרת.

כמו שהוא ילד - היה גם אתה ילד. מה עם הילד שבי? האם הילד הזה
בתוכי? אני שואל את עצמי בתוכי, מרים צעקות ואף אחד לא עונה,
אבל אני חושב שהוא מסתתר שם הילד הזה שבתוכי. למה הוא מסתתר?
אולי הוא מפחד? פעם אחת עזבה אותי חברה כשגרתי לבד בצפון
והייתי שרוי לבד בביתי ורציתי למות ושכבתי במיטה בחושך אטום.
ואז לפתע הגיע איזה קול והתחיל ללטף אותי ולומר 'אל תדאג מותק,
הכל יהיה בסדר.' ומשהו בפנים נכנע לקול וידי החלו לנוע וללטף
את ראשי שנעתר למגען. והקול דיבר בקול רם ממש מתוך גרוני, ואני
חושב שהוא דיבר אל הילד. זה לא יכול להיות שהוא דיבר אלי. אני
לא חושב שהייתי שם אז. כן, הוא דיבר אל הילד. אבל אחרי שהקול
הלך, הלך גם הילד. מי יודע לאן הוא הלך. לאן שהולכים כשמפסיקים
לדבר אליך.

באלבום יש הרבה תמונות שאני צוחק ונראה מאושר בהן. אני כמעט כל
הזמן עושה שם דברים: אני מתנדנד, נושף על עוגת יום הולדת,
מטייל בהרים, שר ורוקד בחגיגה בגן, מתרחץ בבריכה. זה נראה ממש
כאילו ארגנו לי חיים לצורך הצילום. נראה כאילו היו לו חיים
מלאים, יותר מלאים משלי. אני כבר לא מתנדנד, לא נושף על עוגות
יום הולדת, לא מטייל בהרים, לא שר ורוקד בחגיגות וזמן רב שלא
ביקרתי בבריכה. למה הוא תמיד צוחק? הוא היה מאושר? האם הוא ידע
משהו שאני לא יודע, והיה לכן מאושר? האם היה לו טוב, או שהם רק
צילמו את זה ככה כדי שאני אחשוב שהיה לו טוב?
אף פעם לא שאלתי אותם. אולי אני מפחד מהתשובה ואולי נוח לי
שאני עדיין לא כל כך מכיר אותו. אני לא יודע אם הוא אומר לי את
האמת או מסתיר ממני משהו, הילד שבתמונות. אני לא יודע מה הוא
רוצה להגיד וכל עוד אני לא יודע מה הוא רוצה להגיד אני יכול
לשים לו בפה כל מילה שאני רוצה ובדרך כלל אני פשוט נותן לו
לשתוק.

אבל לא כל התמונות באלבום יפות. יש תמונות שאני נראה בהן עצוב,
יש אפילו תמונה אחת שאני בוכה בה, ואותה אני זוכר כמעט. אני
זוכר שבכיתי. אני זוכר שהלכתי על החוף באילת ולא רציתי שהם
יתקרבו אלי ויכריחו אותי להחליף בגדים, אבל לא זכרתי שזה בגלל
הפצע בברך שהם אומרים שפחדתי להסתכל עליו. הם אומרים ככה, אבל
אני לא יודע אם הם לא משקרים, כי כששאלתי את אחותי שהייתה שם
היא אמרה שלא רציתי להתפשט בגלל שאהבתי את הטרנינג הכחול כל
כך. אז אני לא יודע למי להאמין, ההסבר של שניהם נשמע לי אפשרי,
אבל אף אחד מהם לא משכנע אותי. האמת היא ששום הסבר שבעולם לא
יראה לי משכנע כסיבה למבט של הילד ההוא. יש לו את המבט של הילד
מגטו וארשה, אבל הולך עם טרנינג כחול ובוכה על החוף הזהוב של
רפי נלסון שתום העין בטאבה כשעוד הייתה שלהם.

אבל ככלל אין הרבה תמונות עצובות באלבום, וגם התמונות העצובות
יפות ומושלמות כמו כל התמונות באלבום. זה לא הגיוני. זה לא
יכול להיות שהן כולם מושלמות. כשמצלמים מופיעות תמיד גם תמונות
לא ברורות, לא מחמיאות, מעוותות, סתמיות. לפעמים מצלמים בהשראה
של רגע, שהיגיון הברזל של הורה יחוש לצנזרה לאחר שחזה בתמונה
שהניבה.
חייבות להיות עוד תמונות, אם כן. אני לא מוכן להאמין שהאלבום
הוא סך כל התמונות הקיימות. ישנן תמונות נוספות מלבד התמונות
שבאלבום, אני משוכנע בכך. תמונות שבהן אני אולי עצוב, אולי
בוכה. אולי נמצא שם ההסבר מדוע בכיתי בטאבה? אולי שם רואים
אותי? אולי הם סיננו אותי והשאירו רק את התמונות שלו. למצוא
מחדש את התמונות הללו יהיה כמו להמציא מחדש את הילדות. אולי
בגלל זה הם לא רוצים שאראה את התמונות האלו. הם רוצים שאאמין
שהילדות שלי היתה ככה כמו שהם החליטו כשהייתי ילד, כשבחרו
וסידרו את התמונות.

לאחיות לא אכפת. הן אפילו לא מסתכלות באלבום שלי. הן היו שם,
מה הן צריכות להסתכל. ומה הן זוכרות? זוטות. הן זוכרות
מאורעות. לספר לי מה קרה פה ושם, זה הן יכולות יופי, אבל לספר
לי איך הוא היה, לספר לי על העצמי המוקדם ההוא, על זה הן לא
יודעות להגיד לי מילה.
אפשר כמובן ללכת לחברים שלו, לנסות לחפש באלבומים ובתמונות
שלהם. אולי ניתן למשות משם עוד אינפורמציה עליו. שלא תחשבו שלא
חשבתי על זה. אבל אני מסרב לקחת את המסלול הזה. זה מסלול אבוד
ושגוי מתחילתו ועד סופו, שהרי זה המסלול שאליו התכוונו הורי,
דרך השבילים המעגליים שהם סימנו לי, שהרי כל אותם אירועים
ודמויות שונות המופיעות באלבום הן השבילים, הערוצים ושמות
המקומות במפה שהורי ציירו בעבורי מבעוד מועד בבחירתם. הדרך
המובילה לאותן דמויות היא, אם כן, דרך שסימנו וריצפו אותה הורי
בתמונות האלבום עבורי, ומדרך זו שהורי בחרוה בודאי לא אצפה
במראות חדשים. שם אני יכול לצפות רק לרשמים מתוזמרים היטב. ומה
יודעים האנשים האלה גם כן? הרי גם הם לא צפו בי. מאחורי עינית
המצלמה היו תמיד עיני הורים - הורים שביקשו להדחיק כל סימן שלי
ולהעלות כל סימן שלו. באמת, הם מוחקים אותי. הם מחקו אותי ממנו
ובכך שמאז אני הולך בעקבותיו הם מחקו אותי עד היום. אכן, זה
פלא שאני כלל כאן כדי להתפלא על כך, ולעיתים זה נדמה לי כקרב
איתנים ביני לבינו. קרב בינו שבאלבום לביני הצופה באלבום היודע
שהוא אינו אני ומתרגז על ההונאה הזאת הזדונית והמתסכלת.

ההורים הם היחידים שעלולים לדעת, אני בטוח בכך. הם היו שם, הם
היו אלה ששמו לב, הם אלה שערכו את האלבום. גם סבתא הייתה שם
לדוגמה, אבל היא לא יודעת כיצד הוא נערך. היא לא יודעת מה
ההחלטות שנעשו שם, אילו תמונות נבחרו ואלו הושלכו הצידה ומדוע.
סבתא ראתה את האלבום בפעם הראשונה לפני יותר מעשרים שנה בדיוק
בצורה שאני ראיתי אותו היום כאילו בפעם הראשונה. ברגע שלקחה
אותו לידיה קיבלה מיד את כל הנחות היסוד שלו כמובנות מאליהן
והניחה שכך היה. סבתא אימצה את הנאראטיב של האלבום. היא חושבת
שהיא זוכרת את הברית, אבל בעצם היא זוכרת את האלבום. ברגע שהיא
ראתה את האלבום היא שכחה את הברית וזכרה רק את התמונות. זה
תופס לא רק לגבי הברית הזאת ולא רק לגבי סבתא. כי הם חושבים
שהתמונות הן אמת. הם לא מבינים שכל תמונה מורכבת מרגע מזערי,
מזווית שרירותית, מצבעים מסויימים, מפוקוס מקרי, מקומפוזיציה
משלה, משקר אפריורי. כי כל רגע הוא בסופו של דבר שקר, כי אתה
מניח ממנו על שאר הרגעים. אבל הרגע היה בודד בזמן. אחריו
ולפניו לא היה כמוהו. התמונות הן מוטות.

זה כאילו כל מי שמאמין לאלבום שותף לתיאורית הקשר הזאת, אפילו
אלו שלא מודעים אליה. אבל לא רק משתפי הפעולה אינה מודעים
אליה, אפילו ההורים, יוזמי הקונספירציה הזאת, אינה מודעים
אליה, וזה האבסורדי ביותר, אבל אבסורדי יותר יהיה להאשים אותם
בכך שתכננו אותה. הורי הם אנשי מזימה וטכסיס, אבל מאידך הם
אנשים נאיבים כל כך שאפילו את המזימות והטכסיסים שלהם עצמם
אינם מכירים.
וכשיוזם הקונספירציה שכח את משמעותה, או לא ידע אותה מעולם, זה
הרגע שקונספירציה הופכת לבלתי ניתנת לפתרון בעליל, הלא כך?
ובסופו של דבר החיים מלאים בקונספירציות כאלו, כל ההיסטוריה
האנושית היא אולי קונספירציה מהסוג הזה.
ולאמיתו של דבר, גם המצוד אחר התמונות החסרות הוא הבל הבלים.
מה הן באמת יכולות ללמד אותי? כמובן, בין התמונות החסרות יהיו
תמונות שהם לא רצו שאראה, מסיבות אלו או אחרות. ומצד שני, האם
אני לא יכול לשער לעצמי מראש מה רואים בתמונות הללו? הרי אני
ראיתי אותם מצלמים את אחי הקטן. בסה"כ הם כל כך צפויים. הדבר
המעניין היחיד שאפשר יהיה לראות בתמונות הללו יהיה מה שלא
התכוונו שימצא שם. ומצד שני גם אם ימצא שם מה שהורי לא רצו
שימצא שם, עדיין תהיה זו רק תמונה, רק רגע, רק שקר נוסף. כדי
להגיע לילד ההוא צריך להיות הילד ההוא, שום אופציה אחרת לא
עומדת בפני, זאת המסקנה שאני מגיע אליה שוב ושוב כשאני שוקל את
העניין לעומקו. ולהבין מה הקשר בין הילד ההוא לביני, זה דבר
בלתי אפשרי לחלוטין. שם אתקל בפרדוקסים ומחסומים בלתי עבירים.


זה גזר דין קשה שנידונתי אליו. איני יודע לא את עתידי ולא את
עברי. אני מנותק מכל רגע שחלף. האם אני מוצא טעם להתנחם בכך
שזהו מצב נורמלי לחלוטין? לפעמים כשאני מנסה לחשוב על הדברים
עד הסוף נדמה לי שלא קיים אפילו קשר אחד בעולם שאינו רק דמות
ומקרה. רק במקרים אפשר להיות בטוחים, אבל לא בקשרים. בין מקרה
למקרה מובילות אינסוף דרכים, או יותר נכון, לא מובילה אף דרך
אחת. זה נכון לגבי האלבום כמו לגבי הקשר שבין המילים שבתחילתו
של משפט ובסופו או בין משפט למשפט ופסקה לפסקה.

הכל לובש לבוש פרגמנטרי. ובסופו של דבר אני בעצמי אולי רק
אלבום כזה, שערכתי לעצמי. כמו התמונות באלבום, הסדר והמיקום
נדמים חשובים אבל הם שרירותיים. האשליה היא האוייב הכי גדול.
להאמין שאתה מזהה סדר במקום שאינו.  
הדברים שאתה מחפש הם הדברים שלא תמצא. את הדברים שאינך מחפש לא
לא תמצא.  
וגם המחשבות נושאות המודעות נדמה שהן חייבות להמשיך, שיש להן
קשר וסדר, אבל אין להן והן יכולות להפסיק בכל רגע, ולהותיר את
הדברים בחוסר מובנם. ולעיתים הן עושות את זה, כשהולכים לישון
ובשינה המחשבות אינן נפסקות אבל מופיעות בצורתן האמיתית,
כחלומות, מקרים חסרי מובן העוקבים אחד את השני.
בכל האלבום אין אפילו תמונה אחת שאני ישן בה. אולי זו התמונה
שקיוויתי למצוא כל הזמן הזה. הילד הישן הוא לא הילד ההוא, הוא
אני, אני כמו שאהיה היום בלילה כשארדם. הוא אפס אישיות, הוא
התגלמות אמיתותי. האמת היא שהאפשרות היחידה לבוא במגע עם הילד
ההוא היא לחלום אותו.

אני מותש מלכתוב. זה לא מוביל אותי לשום מקום, זה רק מנחית
אותי במקומות מסויימים חסרי קשר. אני מביט מזגוגית תודעתי ולא
יודע היכן נחתתי ומה משמעות הנוף שמולי ואולי זה השיתוף הגדול
ביני לבינו. חוסר המסגרת והקשר. ואיזה מין קשר זה איני יודע
שמשמעותו היא חוסר הקשר.
עוד מעט ארדם ושם אהיה שוב עם אותו הילד. בגלל שאני לא אהיה שם
ובגלל שהוא לא יהיה שם. בגלל שאני לא אהיה שם, אוכל להיות שם
איתו. כי למקום שאליו אני מועד כרגע לא מכניסים אותי, והרי
בסופו של דבר אני נותר תמיד בחוץ.