1.
החורף חודר לתוך אי
ההירדמות שלי
מרטיב געגוע
חומר צמר-גפני שקט
להדק, להדק
לפנות עוד מקום,
ואיני יודעת אם זה אופיו
או זה חסרונו,
שניתן לדחיסה
ואינו עולה על גדותיו
עד שחובר שוב לגשם בחוץ
ומציף את הכל
2.
אני מנסה לשקם את עצמי מעפר.
ללחלח במים ולהפוך לבוץ נהדר,
היכן שאפשר - לבנות שוב גשר
וצריח,
בעיקר תעלות.
איך אפשר לכעוס על גל שידעת שיבוא?
קיווית כבר שלא.
הייתי טיפשה. אבק של עפר.
חשבתי שכרתי ברית עם המים
והם, למרות השתדלותם,
ים.
3.
זה לא חורף באמת
עוד לא פתחתי חלון
ופתאום התחלף לקולות בהלה
פופקורן קופץ
או חדוות נסיעה
אבל לא טיפות,
לא רעמים,
לא, לא היה זה כך בבוקר -
העונה הופכת וירטואלית תחת השמיכה.
4.
זו היתה מכת מוות.
כזו שגם אחרי שנה מטלטלת שינה ומכווצת את העורף -
חרדת הנחתה.
וכל הגשמים וכל הדמעות לא ישטפו הבעתה -
שאתה, דווקא אתה!
גם אחרי שנה, לילה ועוד -
הנה זה בא.
5.
רציתי להתקשר אליך
לומר שיש רעמים
אבל השיחה תקוצר
ולא יספיק להתגלגל אפילו אחד
והפחד שלי יישאר בתוכי
ולא יספיק שום ליטוף דיעבד.
6.
איך אחרי חצי שנה המים פורצים
ממלאים את אחרוני התהומות
שנכרו באוגוסט אלפיים ושלוש,
ומאז רק עינוי סיני פנימי
לקול הלמות הלב,
בקצב נפילת הגשם, חלחול הדמעות -
טיף, טף.
טיף, טף.
טיף, טף.
טיף, טף. |