בהפסקת עשר ישבנו כולם מאחורי הבניין של השכבה העליונה.
בזמן שכולם היו עסוקים בלשאוף עוד שאחטה מהסיגריה, לצחוק על
המורה, להעתיק שיעורים ולקטר שהם רוצים הביתה, קלטתי פרפר כתום
על אחד מהשיחים. בדיוק שבוע שעבר למדנו שפרפרים חיים רק יום
אחד.
הפרפר הכתום בטח כבר גוסס. הוא עוד מעט ימות ואת סוף חייו הוא
בחר לבלות כאן, בבית הספר שלנו. בין עשן הסיגריות לאווירה
העכורה.
תברח מכאן, צעקתי לו בפנים, זה לא מקום אידיאלי לשעות אחרונות.
אבל הוא נשאר לו על השיח.
מה השאיר אותו שם? אני למשל, אני הייתי מתה להסתלק, אבל נשארו
לי עוד שלושה שיעורים וגם ככה אין לי איך לחזור הביתה. אם
הייתי יכולה, הייתי עפה מפה כל כך מהר. הייתי עוזבת את
הלימודים מאחורה  וטסה לארץ רחוקה, קרוב לוודאי שלאוסטרליה,
גרה שם על החוף, פוגשת אנשים מעניינים...  ואם לא לאוסטרליה,
אז לפחות הייתי עוברת להודו. מטיילת, סביר להניח שגם מעשנת...
ואם לא הודו, אז מינימום אילת. ישנה באיזו אכסניה, ממלצרת
באיזו יאכטה...
ואם לא אילת, אז בטוח ניצנים. החוף פה, קרוב.  גולשת, חושבת,
משתזפת...
לפעמים אני אלך הביתה. אולי אפילו לבית ספר להגיד שלום. ואם
אני כבר שם אולי אני אפילו אכנס לאיזה שיעור או שתיים, סתם
בשביל הצחוקים... וקצת בשביל ללמוד. בשביל ההפסקה. עשן
הסיגריות...