מזוודות של אנשים בודדים לעולם אינן מוצאות את מקומן.
לעולם לא נופלות ישר
או משתחלות באלגנטיות בין המזוודות האחרות
על הסרט הנע.
מזוודות של אנשים בודדים ללא פינות
ללא קווים או צורה
הולכות מכות עם עצמן
דוחפות לצדדים כדי לצאת
נושמות בקצרנות את המרווח המאובק
שבין לוחות הגומי של הדרגנוע.
מזוודות של אנשים בודדים מזהות את בעליהן
בסככות אפורות ומאובטחות ומסדרות את הופעתן
רוכסות קצת יותר
מכפתרות עוד אחד
מנקות קצת את אבק הזהות
אוספות טביעות-אצבע בעשרות.
והקווים הכתובים עליהן דקים ועצובים
הקווים הכתובים עליהן מסתירים את עצמם
הקווים החרוטים רועדים עליהן
ושותקים צרחות בשפות זרות
כשיש כובע
וכשאין כובע
כשפרום או רכוס או מורם
מי מסתכל
מי החזק
ומי ניצח
כשרואים את הצוואר והידיים
ודרך טיפות הזיעה מהכפפות
רואים את השמיים.

זה מדהים כמה טוב זה לבכות פתאום
בתוך מטוס, קשור ומרופד בקהל
של אנשים זרים עשרת אלפים רגל מעל
לבכות בפומבי בלי סיבה ולו רק כדי
לתת לעוברי האורח לעבור
מבלי להסתכל עליהם הפעם.

זה כל כך טוב לפרוץ כך סתם בבכי
כשאתה יודע שמתחתך שוכבות
עשרות מאות מזוודות של אנשים בודדים.