כל כך אוהב אותה, אלוהים הוא העד שלי.
כל כך רוצה אותה לידי. אני יודע, עבר הרבה זמן מאותו רגע, אותו
רגע שאני אצטער עליו כנראה כל חיי - שהיא כבר לא פה.
אני כל כך צריך אותה, במיוחד עכשיו, כשהיא כל כך חסרה. אני
אוהב אותה. היא הבחורה היחידה שאני יכול להגיד לה את זה ולהיות
כל כך שלם עם עצמי. אני אוהב אותה יותר משאני אוהב או אהבתי
דבר בחיים שלי.
אני כל כך רוצה להגיד לה את המילים שבתוך הבטן, שמתערבלות, אבל
אני פשוט לא יכול, אז אני כותב אותן, בתקווה שיום אחד היא
תקרא, ותבין שרק איתה אני יכול להאמין. החיים האלה כל כך חסרי
טעם בלעדיה, שאני לא מוצא כל כך הרבה סיבות טובות לקום בבוקר.

כל כך הרבה זמן עבר, כל כך הרבה חודשים, ימים, שעות, דקות,
שניות - בלעדייך - כל כך הרבה, כל כך הרבה רגעים שהייתי צריך
שתהיי שם, כמו פעם, ולא מצאתי את הדרכים להתמודד כמו כשאת היית
עוזרת לי.
כל חיוך היה אמיתי אז, כשהייתי איתך. כל רגע שהתבוננתי בך, היה
כאילו רק את היית שם. בהמון אנשים, רק אותך ראיתי. אלוהים פקח
את עיניי להסתכל על מלאך, הוא נתן לי אותך.
ברגעים יפים היית שם כדי לשמוע ולשמוח, ברגעים קשים היית כאן
כדי ללטף, לחבק, לאהוב. איך יכולתי לוותר, איך?
אני לא שונא אותך ואף פעם לא אשנא. אני אף פעם לא אשכח את הבן
אדם הראשון והיחידי שפשוט הרגשתי כלפיו דברים אמיתיים.
את יותר מכל דבר שקרה לי בחיים, יותר משמחת מכל דבר שרציתי
שיקרה. את היית כמו הפתעה בשבילי.
עברתי רגע כל כך משמח בחיים, וכל כך רציתי שתהיי שם... כל כך
רציתי להסתכל עלייך, והרגע היה מושלם, ובלעדייך היה רגע והיה
חסר.
אני כל כך רוצה שתהיי האישה שלצידה אני אתעורר בבוקר ושאותה
אני אחבק כשאני הולך לישון.
אני כל כך מצטער, אין מילים שיכולות לתאר את הכאב כשאני חושב
על זה שפגעתי בך, ואני מתאר לעצמי את הכאב שאת חשה כשאת חושבת
עליי.
אני לא רציתי לגרום לך לבכות, ועל זה אני בוכה כל יום בלילות.
האומץ והגבורה וכל האמונה שפעם אני ארגיש ככה כלפי מישהי -
מפחידים אותי, כי הן לא את והן לא יהיו את, לא משנה מה יקרה.
עשית בתוכי כל כך הרבה, ואין לי ספק שיום אחד את תמצאי את מי
שראוי לך הכי הרבה, וזה בטח לא אני, בטח לא אני. וזה כל כך
כואב לי להגיד את זה, כי אני רוצה רק אותך בחיים שלי... וביום
שתחזרי לחיים שלי, אני ארד על ברכיי ואשאל אותך אם... אם תרצי
להינשא לי, אם תסכימי להיות אישתי.