בבית הקפה אשר היה פעם ביתי
אני יושב ומחיה את הפוזה.
אמן מיוסר מן המאה ה-19
בעל שיערות שחורות וארוכות
מצח צעיר עם חריצים סמוים
ואיך ניתן ללכוד את המוזה
באורות ניאון ורחובות מלוכלכים?

זה לא שאני מחפש שדה
פרחים
נוח לי בחיי
בתוך שדה קוצים
והיכן אש יכולה לפרוח
אם לא בחיק החוח?

בבית הקפה אשר היה פעם ביתי
זוג צעירות יושבות
במקום שהיה מקומי.
האם הן חשות את האדמה
תחת רגליהם
את הרעידות והפעימות
הסמויות?
האם הן יודעות
כמה סיפורי אהבה
נרקמו בין הקירות?
כמה רבו הנשים
שישבו מולי באותן כיסאות
וכייצד נשבו בתפילות ותקוות
נכזבות
לכנות אותי
בעלי?

בבית הקפה אשר היה ביתי
תחתית חרסינה מנחמת
כפית מעונה.
מה רבו המערבולות
שהיא חוותה תחת ידי
בניסיון להמתיק עם סוכר
את מרירות לילותיי.

שולחני עמום וכהה
מביט לעבר המקום בו
נהגתי לשבת.
חש מאובן
כטיטאן
שאיבד את עוצמת
הזמן.

בבית הקפה שהיה ביתי
שיחות מיותרות נזרקות
לחלל.
צחוק מוגזם
מנסה להרשים אדם
בעל רדידות גבוהה.
במקום בו נהגתי לשבת
אור המנורה מאיר
יישויות
שאנו מתעקשים לכנות
חיים.

בבית הקפה אשר היה פעם ביתי
אני מביט לעבר הדלת.
איני ממתין לא לאישה ולא
לאהבה
עייפתי כבר ממוסד ההרפתקאה.
אני מחכה רק לאיש
שיבוא עם הנורה
אשר סוף כל סוף תאיר
את בהירות האפלה.
ואז אולי...
במקום בו נהגתי לשבת
אראה אותה יושבת מולי על הכורסא
אלטף בעייני את שיערה השחור
בעדינות ארד
להתמקד
בעיניה החומות.
אסונוור מעורה הלבן
ממבטה הלא מובן
אשתוקק
לטעם שפתייה
שירפרף על שפתיי
ויחממו את דמי הקר
בהבל נשימתה.

בבית הקפה אשר היה ביתי
אף אחד לא חוצה את המפתן
ייתכן שהוא כבר הודיע
שהיא לא תגיע
ייתכן שהוא לא קיים
או שהיא נשכחה מעבר לים
ובמקום בו נהגתי לשבת
כיסאות נותרו מיותמים
מלבד זכרונות
למקום שהיה
היה פעם
ביתי.