האבנים בטבעת הנישואים ירוששו אותנו,
בלי הסבר, נבטיח להשתעבד לגוף.
החשבונות נערמים על השולחן
הנושים דופקים בדלת.
אנחנו נתבצר במיטה ונקצר סיגריות בלי לרוקן מאפרות.

נקשיב לתקליטים. ניקח אתנו את טום וייטס,
אם תרצי גם את ליאונרד כהן וקולטריין.
את תתעצלי לקום ולהפוך צד.

את תתקפלי כל פעם שאחייך או שאדגדג את עורפך
או שתתקמרי חתולית לנשיקה מוזרה, מערפלת,
כזאת שאי אפשר לחפון בכף אחת.
תספרי לי את החלומות שלך ברגע שתתעוררי
ולפעמים אני אצעק מתוך שינה ואבהיל אותך.
מברשות השיניים ינבלו יום אחד באמבטיה.

את תורידי את התמונות מהקירות
תערמי אותם בערמה גדולה,
את לוקחת פטיש, אבל אני לא נותן לך.
לא את אלה שציירתי בגרמניה.

את תזיעי לתוכי או שאני אזיע לתוכך, זה עוד לא ברור,
אולי כשהקיץ הזה יישרף כבר, אנחנו נדע,
בינתיים נמשיך לנסות כל לילה, כל הלילה.
את מחליקה לי מהזיכרון ואני צריך להדליק
את האור כדי לראות את הלחי שאני מלטף
בדקות האחרונות. זה מרגיז אותך.

בחוץ מישהו ירצח ויקראו למשטרה.
אנחנו נסגור את החלונות, נגיף את עצמנו.
נחזור למיטה. נישן. נחלום את אותו חלום
ושנינו נתעורר בצעקות ובבכי ונתחבק שעה ארוכה
והדמעות שלנו מתערבבות אלה באלה עד שלא נדע.

אני לא אתן לך לדמיין עתיד ואת תנסי להצחיק אותי
בפרצופים או ליקוקי אף ואני אתאפק לא להתעטש.
כשאני אישן את תזרקי צלחות מהחלון
או שהשכנים יצעקו לך גסויות ואת תתפשטי
ותנסי להשתין עליהם בקשת
אבל את רק מרטיבה את המרפסת
ואני לא מתעורר בכלל.

בואי נאחה את היחסים כי צברנו שברון אחר שברון.
בואי נבריק לתוך איזה תסריט שאין בו יותר מדי דרמה
או נטפטף את השינה לתוך הורידים.
בואי נגנוב אביב חדש ונתעלם
מהקמטים
מהשריטות בכנף הקדמית
ובעיקר מהחוסר.

ניקח חופן זיכרונות יד שנייה ונלטש בהן
את הרקע או נמחק את החיוכים.
תגידי שאני חסר לב או שאין יותר מדי חלב במקרר.
אני נותן לך זכאות חד פעמית להפוך
לעיניים עצומות
או לאנדרטה
למה שעוד לא היה.