הייתה זו שעת בוקר אפלולית.
הכתה הייתה שקטה מהרגיל, אך בלבם פעמה סערת רגשות.
הוא הרים מבטו, סקר את הנמצאים והניד ראשו בתנועת זלזול.
כלפי חוץ הוא הפגין אך ורק ביטחון. ידע לדבר יפה, להסביר שהוא
יודע הכל.
חוברת המבחן הונחה על שולחנו והוא חייך חיוך ניצחון קטן משלו
בזוית הפה.תרגיל אחר תרגיל פתר בקפידה ובהצלחה מרובה.
הוא ידע הכל.

לפתע מבטו נעצר. עיניו נחו על תרגיל, שלמראית עין נראה
מהפשוטים יותר, אבל הוא ידע. זו הייתה שאלה מכשילה.
בשתי שורות מסודרות ומדויקות הוא סידר את המספרים לקראת חיסור
מאונך.
היו אלה המספרים החזקים בשורה השנייה. מספרים עגולים, מספרים
יפים. חיכו לגבור על המספרים מעליהם.
כה גאים היו בעצמם בהביטם מעלה אל המספרים חסרי האונים.
התביישו לעמוד בתרגיל יחדיו.
בראשם של המספרים העלובים עמדו שבע ואחד. שניהם בעלי חוטם ארוך
ועקמת.
לא מצא חן בעיניהם של המספרים החזקים מיקומם של החריגים,
מעליהם.
רק חיכו לרגע בו יוכלו להפוך את הקערה על פיה.

לאחר בדיקה חוזרת הוא החליט שאין  בעיה.
זהו הרגע לו חיכה. הושלם הפתרון הסופי.
המספרים החריגים נמחקו.

ביום התוצאות התנפצה האשליה.
הפתרון הסופי היה שגוי.
הוא כנראה שכח לבדוק את קבוצת ההצבה...