היא באה כל שנה, כל השנה.
אחותי הצפירה העירה אותי היום, ללא התרעה. העפתי מעליי את
השמיכה ונעמדתי על המיטה חצי ערום, מטושטש לחלוטין ומתנדנד מצד
לצד. תחילה התרוצצו בראשי כל מיני מחשבות, כאלה שקשורות וכאלה
שלא קשורות, אך עד מהרה כולן שקעו ונותרתי לבדי עמה. היא
הרכיבה בראשי פרצופו של חלל. מת כללי, ישראלי כזה, שכולנו
מכירים, שעליו כולם מדברים.
אחותי הצפירה יום אחד עוד תקבור אותי. אני בטוח ורוצה בזה.
ואני אהיה חלק קטן בפניו של המת הכללי, ואחותי הצפירה תבכה
אותי. תציף בכולם את הזיכרון, תכריח לתת כבוד כי קירות הבית
שלהם עשויים מדמי, והאוכל שהם אוכלים אלה איברי הפנימיים,
והמחשבות שהם חושבים הן המורשת שלי. וכמה ערבים זורקים אבנים,
וכמה חיילים יורים כדורי גומי. אופס, הקליע ניתז לתוך המוח של
מישהו. אופס, למוחמד יש חגורת נפץ.
אחרי שגמרה את שלה הבטתי בה. נראתה קצת עייפה. הזמנתי אותה
לקפה ואחר כך למיטה. הייתי עדין איתה, ישנתי לה בתחתונים, תחת
כנפה. קברתי את עצמי בתוכה, שוטטתי בחללים הגדולים שבגופה.
אחותי הצפירה, אדומה מבפנים ומחוץ היא בוכה.
לפתע נכנסה בה רוח חדשה וביקשה שאעשה לה. קיימתי איתה אהבה.
בסוף שכבנו זה לצד זה במיטה ואמרה: "את כולם נשאה הרוח, כולם
סחף האור."
שתקתי איתה. רציתי לשאול אם היא עושה זאת עם כל החללים, רציתי
לשאול איך היו אבא ודוד ישראל.
...
אחותי הצפירה לבסוף הלכה. את כולם היא לקחה ונותרתי לבדי,
לבדי. |