כולם הלכו...
והיא נשארה, עזובה, נטושה ובודדה...
יש כאלה שמספרים שבירח מלא...
היא שוב מתגלה, הולכת על אותו גשר ישן...
מחפשת אחריי הסימן האבוד... שאותו השאיר אהובה...
לפניי המון המון שנים... שלא הבדילו בין מחר שלשום ואמש
הם היו נאהבים לאור כוכבים,היו בוהקים כשברי זכוכיות
מנצנצים...
וכשאור הירח התגלה שניהם נעלמו לתוך הדממה...
ומאז אף אחד לא ידע לא שמע  כחלום בלהות כל זה נהפך לדממה אחת
גדולה...
סיפרו שהם כל כך אהבו שהם ברחו, עזבו, נטשו הכל רק להרגיש קרוב
להרגיש כאילו הם היחידים,נאהבים צעירים וטיפשים...
לבסוף נתגלה אהבה כאובה כאשר אותו, הצבא מצא, ואותה... המנזר
לקח הופרדו כמפץ הכאב לא פסק החיים אזלו להם מול העיניים... אז
נטלו שניהם את חייהם... אבל, הנשמה השנייה של אותה נזירה נותרה
כלואה באותו מקום לראשונה נפגשו והיא בוכה לה וזועקת לפעמים
היא גם צועקת ,שהרוח מנשבת... מיללת, תדעו... אתם שומעים
אותה!!!