(לכל אדם יש תפיסה לגבי מהותו, לגבי אמיתותו, לגבי מה הוא הנו
באמת. וכל היתר הוא סתם מגדל רעוע של קלפים ואבני לגו של
אישיות מזוייפת.
בשום אמונה, בשום דת,
אצל אף רב, כומר או מואזין ובאף כת,
אי אפשר למצוא את המקום הזה.
אלו כולן רק דרכים, המובילות למבואות סתומים.
אני יודע כי פגשתי בהן בדרכי, ברובן, אם לא בכולן.
רק אמיץ הלבב, שלא יחשוש להלך בנתיב האש והאפלה,
יכול להגיע לדבר האמיתי.
והמקום הזה, היהלום הזה, בו אכן שוכן הדבר האמיתי.
האלים יחייכו כלפי האיש שמסוגל לראות זאת.
ומלאכים יחוגו סביב ראשו של האדם - שיחיה כך תמיד,
שרוי בשלווה בגן העדן הבראשתי, הפרטי, שלו עצמו.)
ישנו מקום,
אליו מובילה דרך.
לאחדים היא קצרה,
לאחרים ארוכה.
יש הרואים בה את דרך המלך
ועבור אחרים היא סמטה צידית אפלה.
והדרך סלולה בשברי חלומות,
תקוות, אגדות וזיכרונות.
והדרך לוטה בערפל.
וההולך בה נידון לאבד עצמו
ולא להגיע למחוז חפצו
לעולם.
וישנם מקומות בדרך,
בהם היא סדוקה,
ומהסדקים בוקעת אש,
ואתרים אלו מסומנים בלפידים,
ציוני דרך, שהותרתי מאחור
לבאים אחרי.
וישנם מקומות,
בהם חבויים כלי נשק קדושים,
כפרס למי שהגיע עד כה. לעזר בהמשך דרכו.
וישנם מקומות,
בהם אבני הדרך נראות אך בקושי,
מבעד לרפש ולעפר.
והאמת נמצאת
בעין המתבונן.
ומי שניחן בחושי הצייד
יראה שהדרך נסללה
באהבה בכאב ובדם.
דמי שלי, דמם של אחרים.
וזהו דינם של כל ההולכים בדרך.
להותיר דם מדמם על הנתיב.
והדרך מובילה למקום.
ולקראת סופה תוכל לראות
מחזה מופלא:
מטר של כוכבים,
הנופלים בוערים מהרקיע,
לתוך ים כחול כהה וחסר קרקעית.
ומעבר לו
קיימת רק חשיכה אדירה,
חובקת כל.
ובחשיכה אין דבר
ודבר לא יכול להיות.
ודבר לא נשמע,
מלבד קול הלמות ליבי.
ודבר לא נראה,
מלבד ניצוץ קדוש.
והניצוץ הזה הוא מהות נפשי.
זהו המקום ממנו באתי!
וזהו המקום אליו אני שב
בכל פעם מחדש.
זהו המקום הנצחי,
העליון, הבלתי פגיע,
הקיים מעבר לחלל ולזמן.
כי גם אם יעלם החוצץ האחרון,
המפריד בין מקום זה
לחשיכה הנצחית,
גם אם תכבה השמש,
והכוכבים כולם יפלו מהרקיע
ויוטלו אל תוך אפילה אינסופית,
אם לא תוותר
ולו נפש חיה אחת,
שתזכור את הדרך,
אוותר אני.
ואני זוכר!
ואזכור תמיד!
כי אני רשמתי
את הדרך
והתוויתי אותה בדם.
אך לא מכל מקום
היא מוליכה,
אלא רק מכאן לשם. |