(רב הלוחמים עברו מהעולם ונותרו רק בדפי ההיסטוריה,
במיתוס ובאגדה. בחברה של ימינו מחנכים את האנשים להיות כבשים
כנועות, צבועים וגנבים, חזירים ועלוקות, או כלבי שמירה.

האנשים נואשו מהפוליטיקאים השקרנים והנם כמהים ללוחם,
שיגיע, שישלוף את חרבו ויתבע צדק למענם
כנגד כל העוולות כולן.

וכשהלוחם אכן מגיע
הרי הוא כביאת המשיח.

העניין הוא שאיש לא מבין
את הפסיכולוגיה של הלוחם
את אי הברירה בפניה הוא עומד מילדותו, מנעוריו.

שכן, הבחירה השרירה והקיימת בפני כל אדם,
אם להילחם אם לאו, איננה נראית כלל בעיני הלוחם.

במבטו הדואליסטי, השאלה היא רק - בעבור איזה צד.

זוהי עוצמתו של הלוחם - מכאן הוא שאב את כוחו.
וזהו גם עקב האכילס שלו ומקור מפלתו)


אי שם ממערב לשקיעה,
מעבר לשדות התהילה והדם,
על קרקע ירח חיוורת, נחה דמות אפורה,
נשענת על גדם עץ עתיק כמו הזמן.

לצידה האחד מתבוסס בדמו,
נח חדקרן לבן, מנוקב חצים למארה.
בצידה האחר, בתוך שלולית רפש דלוחה,
נחה חרב מלכות, מנופצת, מנותצת, שבורה.

לא, זה לא קל
לרכב על חדקרן לבן
ולנופף בחרב כסופה.
לא לדעת מה ילד יום המחר,
רק לרכב אל תוך הסופה.

לא, לצלבן אין חברים,
לו דרבנות ושריון יסייעו לעולם.
לא, לצלבן אין משפחה,
איתו מלכו ופקודיו, יחלקו הבשר עם פת לחם גורל
לחייו ישתו יין-הדם.

לא, לצלבן אין אהובה,
לו חרבו נאמנה מאישה.
בו הרי לעולם לא תבגוד, לא תברח,
לעולם לא תעזוב את צידו.
בזרועותיו הן תשכב משקיעה עד זריחה,
ראויה לאדם שכמותו.

אך האם חיי הצלבן ישוו
ולו לאגורת נחושת שחוקה?
לכשימות, כחלק חילוף,
בקבר אחים בלי טור ושורה ייטמן,
ואחריתו לעולם לא תיוודע.

כן, אין קל מלרכב על רמך שחור,
ולנופף בחרב זהב.
להרוס, להרוג ולשרוף,
להפוך את העולם כולו
לשדה קרב.

אך מהי המטרה הקדושה
למענה ילחם לובש השחורים?
הן עת ערב את מוחו
תמרר הידיעה כי לשווא,
ויפרוץ בבכי מרורים.

אם כך טוב מכל לא לנדוד
לא לסגוד לאף אל.
להיצמד לאדמה הטובה,
משפחה ותבואה לגדל?

אך הכהן והמלך
ממני ייקחו
את ילדי מעימי
וישלחום אלי קרב,

בוסתניהם בתבואתי ימלאו
צבאות יצבעו בשריון כסף
יתנו ביד מלחכי פנכתם
הזהב.

לי בביתי שתי חרבות
תלויות על הקיר
שתי חליפות קרב
שני סוסים באורווה
ילחכו התלתן,

באיזה מהם,
אל אמת, כי אבחר?
ידי נשלחה אל הכסף,
אך מי יודע מה ילד המחר...