13.06.01

אין מה לראות בטלויזיה, אני נשכב על המיטה ומדליק סיגריה. נראה
שזה כל מה שאני עושה בזמן האחרון, שהבדידות חונקת והדיכאון
משתלט, אין לי כוח לכלום  ולאף אחד.
אני שוב מאונן סתם כדי להעביר את הזמן, אפילו לא גומר, אלא
מתרגל על יבש. ממש כמו בצבא, יש תרגיל ברטוב ויש ביבש, שאני
מאונן בלי טיפת חרמנות אז זה על יבש, סתם הורג זמן.
מדי פעם אני קורא כמה עמודים בספר, נמלט לרגע למציאות שהיא לא
שלי, ואז ברגע שאני חוזר זה הכי גרוע כי אני מבין כמה אני עלוב
באמת. אני רוצה לשוב ולקרוא אבל זה כמו אדם שיוצא למסע במדבר
ותוך יומיים גומר את כל אספקת המים של שבועיים.
אני כבר לא יכול להשתכר או להתמסטל, פשוט בפעמים האחרונות ממש
הפחדתי את עצמי. זה כאילו שיש בי אישיות נוספת שחיה כל פעם
שאני מרחף ומאבד שליטה ואז אני לא יכול לעצור בעדה. כמו בד"ר
ג'קיל ומיסטר הייד, רק שאני הפסקתי לפני שהגעתי לשלב שבו
מתחילים לרצוח. אבל שהמציאות כל-כך מסריחה, הפיתוי גדול, כמו
רולטה ענקית רק שאתה אף פעם לא יכול לזכות. תישאר-תסבול,
תימלט-תסבול. אין מוצא.
אני מחליף תנוחה ומדליק עוד סיגריה. אפילו לא טורח להביא
מאפרה, סתם מאפר על הרצפה, או על המיטה, או עלי, לא אכפת לי
בכלל. אני הולך למקרר, כל הסיגריות האלו די מיבשות, למרות שאני
יודע שהוא ריק. כל מה שיש בו זה קוטג' מלפני חודשיים.
עד לא מזמן היה איזה חתול רחוב, שהיה מגיע מידי פעם והייתי
נותן לו קוטג'. הייתי מסתכל בו מהופנט איך הוא אוכל בעדינות
כזו, כל רגע מביט בי שאני לא זומם משהו. ואז שהוא היה שבע הוא
היה הולך בלי להגיד תודה, ככה זה אצל חתולים הם די כפויי טובה.
כנראה שזה מה שעיצבן אותי, כי בפעם האחרונה שהייתי מסטול בעטתי
בו חזק כל-כך, שכל השכונה שמעה איך הוא ילל. מאז הוא לא בא
יותר, והקוטג' סתם נשאר במקרר, ואני נשארתי עם לבד.
אין לי ברירה אלא ללכת לפיצוציה בקצה הרחוב, הייתי הולך למכולת
של משה אבל אין לי כוח לאנשים.
פעם הייתי יורד אל משה כל יום, גם שלא הייתי צריך משהו. סתם
היינו יושבים על סיגריה ומדברים על פוליטיקה, ועל סבתא שלי
שבבית שלה אני גר. כל יום משה היה מספר לי איך היא הייתה קונה
לחם, חלב וממתקים לילדים בשכונה, כי יש לה בן אחד מאז שהשני
נהרג במלחמה, והוא גר רחוק והיא לא רואה את הנכדים אף פעם.
דוד שלי אריק היה אחיו הקטן של אבא שלי ואני בכלל לא זוכר
אותו. אני רק יודע שהוא היה בן 22 ונהרג בתעלת-סואץ. דבר ראשון
שעשיתי שעברתי לפה היה להוריד את התמונה הענקית שלו מהקיר, כי
הפחיד אותי שמישהו מת מביט בי כל הזמן.
שנה אחרי שהוא נהרג סבא שלי התאבד על הקבר שלו, אמרו שזה בגלל
לב שבור. לפני שנה גם סבתא מתה, אבל היא הייתה זקנה ומתה תוך
כדי שינה. משה, זה מהמכולת, מצא אותה אחרי שבאותו יום היא לא
הגיעה למכולת. הוא התקשר לאבא ולמחרת קברנו אותה ליד סבא.
שעברתי לפה אחרי שסבתא מתה, הכרתי את מיכל. היא סתם באה יום
אחד להגיד שהיא משתתפת בצערי ושהיא קצת הכירה את סבתא. אחרי זה
היא הייתה מגיעה ככה פעם ביומיים בערב, אבל אף פעם לא בסופי
שבוע. ראשון, שלישי וחמישי היו ימי מיכל. לפעמים היא הייתה
מגיעה עם פיצה, או אוכל סיני, או שהיא הייתה מבשלת משהו. פעם
היא הגיעה עם אקווריום קטן ובו דגי זהב, היא אמרה שזה כדי שאני
לא ארגיש בודד שהיא לא שם. וככה היינו אוכלים בשקט. אף-פעם לא
ממש דיברנו, לא ידעתי מה השם משפחה שלה, או מה היא עושה, או
מאיפה בכלל היא הכירה את סבתא שלי, אבל לא היה לי איכפת כמו
שלה לא היה איכפת שאני לא מגולח ומסריח מסיגריות. אחרי האוכל
היינו נכנסים למיטה ולא יוצאים עד הבוקר. היינו עושים סקס עד
ששנינו היינו מותשים, ואז הולכים לשון. כל פעם בבוקר היא הייתה
קמה, מעירה אותי ומספרת לי שאני הזיון הכי טוב שהיה לה בחיים,
ואז נותנת לי נשיקה והולכת. זו הייתה הפעם היחידה בחיים שלי
שאמרו לי שאני טוב במשהו.
לפני חמישה חודשים בערך היא קמה, ובמקום הנאום הקבוע אמרה לי
שמחר היא מתחתנת. יותר לא שמעתי ממנה. שבוע אחרי זה מתו הדגי
זהב, כנראה מהזנחה, ערכתי להם קבורה הולמת בניאגרה.
בדרך חזרה מהפיצוציה ראיתי שעל המכולת של משה יש מודעת אבל עם
השם שלו, ולידה שלט למכירה. בכלל לא ידעתי שהוא מת.
נראה לי שאני אקח את המעט כסף שסבתא הורישה לי, ואקנה את
המכולת של משה. להורים שלי סוף סוף יהיה טלפון להתקשר אליו, את
זה בדירה מזמן ניתקו לי, במקום ההודעה שאני משאיר להם במזכירה
פעם בשבוע. אני אעביר את הזמן בלדבר עם זקנות ונשים עצבניות
בהריון. מידי פעם אני גם אחלק ממתקים לילדים בשכונה, כמו שסבתא
הייתה עושה.