שנה שלמה עברה מאז שהיא עברה לאיסלנד. היא תמיד אהבה את הקור.
מאז שהיא החלה לצלול היא פשוט לא יכלה להפסיק. זה הגיע לממדים
היסטריים. היא עזבה את הלימודים והשלימה את הקורס הכי מתקדם
שיש בצלילה והפכה להיות מדריכה. היא עברה לאילת שם הדריכה
צוללנים צעירים במשך כמה חודשים, אבל זה לא הספיק לה.
היא שמעה על עבודות בנייה תת-מימיות שמתבצעות בסמוך לנמל בחיפה
והחליטה לנסות גם את זה. היא הייתה ממש מקצועית בזה. כל-כך
מקצועית עד שמהר מאד מינו אותה לאחראית על כל עבודות הצלילה
שהתבצעו ברשות הנמלים.
גם בחיפה, גם באשדוד וגם באילת.
גם מזה נמאס לה אחרי כמה חודשים. היא קיבלה הצעת עבודה שלא
יכלה לסרב לה. הקמת מרכז פיתוח תת-קרקעי באיסלנד. היינו אז
ביחד בקשר לא הכי מחייב. היא תמיד אהבה את החופש שלה. אני
האמנתי שעם הזמן היא תתאהב בי ולא תרצה להיפרד (חוץ מזה שהסקס
היה מצוין...), אבל כשהיא קיבלה את ההצעה המוזרה הזו מאיסלנד
היא קפצה על המציאה. ניסיתי לשכנע אותה בכל הדרכים האפשריות.
התחלתי מאהבת המולדת דרך אהבת המשפחה והחברים שלה וסיימתי בנשק
יום הדין מבחינתי - הקשר שלנו. היא אמרה שאני ממש מתוק, אבל
שהעתיד שלה הוא לא איתי ושחוץ מזה אם אני ממש רוצה אני תמיד
יכול לעבור איתה לאיסלנד. חשבתי על ההצעה הזו הרבה זמן וכשכבר
הסכמתי היא אמרה שאולי כדאי לה לעבור לבד רק בשביל לראות איך
זה להיות שם ושאם היא תרצה להישאר היא תודיע לי.
אני עדיין מחכה לטלפון ממנה...
אני חושב שמאז שהיא עזבה לא הפסקתי לדבר. לפני שלושה חודשים
היה חשש אמיתי למיתרי הקול שלי. הרופאים אמרו שאני חייב לדבר
פחות כי אחרת המייתרים יקרעו ולעולם לא יהיה ניתן לאחות אותם
שוב.
כשמנסים להיגמל מעישון יש שתי דרכים לדעתי. דרך אחת היא להפסיק
במכה. פשוט לא לעשן יותר, נקודה.
אני חסיד של הדרך השנייה, זו שאף פעם לא עובדת ושרק אנשים
חלשים כמוני מנסים - להוריד במינון בצורה הדרגתית.
אז החלטתי להוריד בכמות הדברים שעליהם אני מדבר.
הפסקתי לדבר על פוליטיקה, אח"כ הפסקתי לדבר על עבודה, חברים,
משפחה ואפילו על ספורט. הכי קשה היה להיגמל מלדבר על ספורט.
הבעיה הייתה שעליה לא יכולתי להפסיק לדבר. למעשה, כמות המילים
שהוצאתי נשארה קבועה.
היא פשוט הלכה ותפסה מקום בשיחות שלי בהתאמה לנושאים שהורדתי.
כשכבר לא נותרו נושאי שיחה להוריד מצאתי את עצמי מדבר רק עליה
במשך כל השעות שבהן הייתי ער. הרופאים התריעו שוב. הם שאלו
אותי כל מיני שאלות ואני עניתי להם רק עליה. היא עכשיו
באיסלנד. בטח מצאה איזה בחור איסלנדי גבוה. היא אוהבת לצלול.
היא אוהבת עוגת פירורים. היא והיא והיא...
עד שיום אחד זה קרה. ממש יכולתי לשמוע את מיתרי הקול שלי
נקרעים. היה מן קול נפץ קטן כזה ומאז לא יכולתי לדבר. זה לא
כאב או משהו כזה, אבל זה היה די מתסכל.
בהתחלה ניסיתי להלחם בזה. הלכתי לכול מיני רופאים ואחריהם
לרופאי אליל. אחריהם הלכתי לפסיכולוגים וסיימתי בללכת לרבנים.
הבנתי שאני לא אוכל יותר לדבר לעולם.
התחלתי לכתוב.
בהתחלה על כל הנושאים בעולם וביד ימין, עד שהיא החלה לכאוב לי.
חזרתי לרופאים שלי עם הבעיה החדשה והם אמרו שאני חייב להפסיק
לכתוב מייד אחרת אאבד את ידי הימנית. אז ניסיתי לכתוב פחות,
אבל לא יכולתי להפסיק לכתוב עליה. כך איבדתי את ידי הימנית
ולאחריה השמאלית.
זוכרים את הסרט "כף רגלי השמאלית"? גם את שתי הרגליים שלי
הייתי קרוב לאבד.
למזלי מישהו הביא לי חומר על הודו ואמר שאולי כדאי לי לעשות
איזה טיול ארוך ופשוט להתנתק מהכול.
בחומר שהוא הביא היה כתוב על מנזר שארוקי, שהיה מנזר השתקנים
הכי ידוע במזרח.
למה לא? ארזתי את חפצי הדלים (עם הרגליים) ושמתי פעמי למזרח
הרחוק. מנזר שארוקי.
חששתי שלא יקבלו אותי שם.
לך תסביר לאנשים שלא ראו אותך בחיים, שאתה רוצה להצטרף אליהם
למנזר, כשאתה לא יכול לדבר או אפילו להשתמש בידיים...
אבל החששות שלי התבדו מהר מאד. מייד הפכתי לחבר מן המניין
במנזר שארוקי.
במנזר שארוקי אנשים לא מדברים, לא כותבים וגם לא מציירים. כל
הפעילות שם מתרכזת במדיטציות ובהסתכלות פנימית לתוך הנפש של
עצמנו.
נאלצתי לחשוב כל הזמן. בהתחלה פיתחתי נוסחאות מתמטיות בראש,
אבל היות ולא יכולתי להעלות אותן על נייר או לספר למישהו עליהן
החלטתי לחשוב על דברים אחרים. חשבתי על סטארט-אפים נחמדים, על
אפשרויות המסע בזמן ועל שירים של היהודים. אני חושב שעברתי
בראשי על כל החיים שלי שלוש פעמים לפחות לפני שהתחלתי לחשוב
עליה.
מהרגע שהתחלתי לחשוב עליה כבר לא הייתה דרך חזרה.
לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה!
שלושה חודשים עברו מאז שנכנסתי למנזר כשהחלו כאבי הראש שלי. פה
כבר לא היו רופאים ולמען האמת לא הייתי צריך אותם כדי לדעת שהם
נובעים מאימוץ המוח שלי במחשבות עליה. לא הייתי גם צריך שיאמרו
לי שאם אני לא אפסיק לחשוב עליה, המוח שלי עלול לקרוס ושאהפוך
לצמח.
רוב הנזירים האחרים לא היו מודעים לבעיה שלי. כולם חוץ מאחד.
גם הוא היה בלי קול בלי ידיים וגם בלי רגל ימין.
יום אחד כשיצאתי לחצר לשאוף אויר לפני המדיטציה היומית שלי הוא
תפס אותי עם רגלו השמאלית ומשך אותי אליו.
הוא הצביע על השמש (עם הרגל כמובן) וחייך.
חייכתי איתו.
היום אנחנו מנהלים ביחד מנזר חדש בהודו. מנזר החייכנים. כל מי
שמגיע אלינו מחייך כמה שהוא רק יכול.
מגיעים אלינו מכל העולם. גם מאיסלנד הקרה הגיע איזה בחור
איסלנדי גבוה בלי ידיים ורגליים.
היום גם הוא מחייך.