New Stage - Go To Main Page

איתי קופר
/
סניקרס

"אני אומרת לך, זו הדרך היחידה!" דנה הייתה ממש החלטית.
"לא נראה לי שזה יעבוד, אני פשוט לא אעמוד בזה..." התגוננתי
בשארית כוחותיי. "אני פשוט לא אחזיק מעמד..."
היא תפסה לי את הראש והצמידה אותו לשלה כמו איזה מ"כית
בטירונות בנות.
"אם לא תעמוד בזה אני אוכל לך אותו!".
היא פשוט לא הבינה.
טוב, קצת אחורה...
הייתי בן 22, חייל משוחרר טרי מהצבא, בטיול הגדול לארה"ב, ארץ
האפשרויות הבלתי מוגבלות, כשהתמכרתי לסניקרס.
כן, סניקרס. חטיף השוקולד הכי טעים בעולם! זה התחיל בממדים
קטנים. אחד פה, אחד שם. לפני הארוחה, אחרי הארוחה. כשעבדתי
במובינג וישנתי במשאית, לא תמיד היה זמן לצחצח שיניים והרי לא
רציתי להסריח מהפה כשאני פוגש לקוחות. הייתי פשוט שולף סניקרס
כזה ומנקה את כל הריחות הלא נעימים של הבוקר. לאט ובעקביות
נכנס החטיף המטורף הזה לתפריט היומי שלי. 3 ארוחות ביום = 6
חטיפי סניקרס ללפני ואחרי, סניקרס בבוקר לניקוי הריחות ואחד
לפני השינה כמובן, סתם בשביל ההרגשה הטובה. בהתחלה קניתי אותם
כבודדים ומהר מאד עברתי לחבילות. כשהתחלתי לקנות ארגזים של
סניקרס הבנתי שיש לי איזושהי בעיה קטנה של תלות, אבל העדפתי
להתעלם ממנה. מורן הייתה הראשונה שהעירה על זה. היא לא אהבה את
העובדה שאני מבזבז את רוב הכסף שלי על החטיפים שלי, אבל יותר
מזה פחדה שאני אשמין או שהשיניים שלי יתפוררו או משהו.
כשהכאבים בשיניים התחילו עוד לא ממש ייחסתי אליהם חשיבות, אבל
כשרופא השיניים שלי במיאמי הכריז על הפה שלי כעל שטח מלחמה,
החלטתי להפסיק לאכול סניקרס. הלכתי לדירה הקטנה והמלאה
בסניקרסים שלי, באמת במטרה להעיף את כולם. אספתי את כל הארגזים
ופשוט העפתי אותם לפח הענק שעמד מחוץ לחלון שלי. אספתי את כל
הבודדים ששכבו בכל מיני מקומות מוזרים. באמבטיה, בכיור,
בשירותים, על המיטה ומתחת למיטה, על השטיח ומתחתיו, על
הטלוויזיה וכמובן, מתחתיה. זרקתי את כולם!
צחצחתי שיניים כמו ילד טוב ונכנסתי למיטה. הרעשים שיצאו מהשידה
שליד המיטה שלי, לא היו חזקים, אבל הלכו והתגברו. מן רעש עמום
כזה כמו של איזה עכבר קטן שמנסה לצאת ממלכודת. הדלקתי את האור
ואחזתי במחבט שלי, זה שנועד להפחיד פולשים. פתחתי את המגירה
ושם הוא היה. ארוז ויפה. מחכה שמישהו יאכל אותו. הסניקרס.
"איפה כולם?"
שפשפתי את עיניי. אני פשוט לא נורמלי! סניקרס מדבר! זה החומר
הרדמה הזה שנתן לי הרופא הפסיכי שלי...
"מה? אנחנו ברוגז או משהו?" הוא אמר בקול מעצבן כזה, כמו של
איזו חברה מעצבנת.
"לא אנחנו לא ברוגז. אני תחת השפעת תרופות ואתה לא באמת
מדבר".
"מה אתה אומר? גם אני תחת השפעת תרופות ואתה לא באמת מדבר,
כייף?" כאן המקום לציין שה-'כייף' הזה היה יותר דומה למילה
ברוסית מאשר ל-'כייף' המיתולוגי מגבעת חלפון.
טרקתי את המגירה בעצבים.
"הלו! תפתח את המגירה! אני מדבר אליך!"
פתחתי אותה שוב. למה לא בעצם? מה אכפת לי? נדבר איתו קצת, מה
כבר יכול לקרות?
"מה כבר יש לך לומר לי?"
הסניקרס שלי קיפץ לו מן המגירה ונעמד על קצה המיטה. "העפת את
כל החברה, אה? החלטת להתנקות שמעתי. אז דע לך, מאתנו לא תיפרד
כל כך בקלות!"
איך שהוא סיים לומר את המשפט הזה, שמעתי תנועה חשודה מכיוון
דלת הכניסה וכשנעמדו לי עשרות סניקרסים בפתח החדר שלי, אני
מוכרח להודות שנבהלתי.
מורן הגיעה יותר מאוחר וראתה אותי בולס אותם בקבוצות. אם מישהו
תוהה, אז ניתן לדחוס עד שלושה סניקרסים לפה במכה אחת.
את הצרחות שקיבלתי לא אשכח בחיים. "אתה לא נורמלי! לא שפוי!
מכור! נרקומן!" ועוד כול מיני תארים יפים.
"אני לא מכור באמת", ניסיתי להסביר בפה מלא "זה הסניקרסים
קופצים לי לפה!". טיעון הגיוני לכול הדעות...
מורן ארזה את הבגדים שלה ויצאה בסערה. "אם אתה לא מוכן להפסיק
עם הטירוף הזה, זה אומר שאתה לא באמת אוהב אותי!" היו המילים
האחרונות ששמעתי ממנה.
ניסיתי, באמת שניסיתי לצעוק לה שתעצור, אבל שלושה חטיפים תקפו
אותי וקפצו לי לפה. רציתי לקום ולרוץ אחריה, אבל מאות סניקרסים
עלו עלי ולא אפשרו לי לקום.
כשכל הבלגאן הזה נגמר היו מאות עטיפות זרוקות בחדר. אני הייתי
על סף עילפון. הרעלת שוקולד? זה בכלל אפשרי?
הסניקרס הראשון, מלך הסניקרסים, זה שדיבר אלי בפעם הראשונה,
עמד מעלי ואם סניקרס יכול לדבר אז הוא בודאי יכול גם לחייך,
והוא חייך. "לא תוכל לברוח מאתנו כל כך מהר. אנחנו מכורים לך.
אנחנו לא יכולים להיגמל ממך כל כך מהר ואתה יודע מה? גם לא ממש
רוצים! כייף?".
הם מכורים אלי!
החלטתי שהדרך היחידה שלי לברוח מהם היא ע"י חזרה לישראל, שם
אולי יהיו פחות סניקרסים ואני אוכל להתרגל לאגוזי שלנו. ארזתי
את התיק שלי למחרת בבוקר. חיפשתי את מנהיג המרד מאתמול ולא
נראו עקבותיו. רצתי עם התיק שלי ונכנסתי למונית הראשונה
שראיתי. לקחתי את הטיסה הראשונה שיצאה ממיאמי לניו-יורק ומשם
לתל-אביב. אפילו לא הודעתי לאף אחד שאני יוצא ויותר מזה, לא
הודעתי לאף אחד בארץ, שאני חוזר.
הגעתי לארץ לפנות בוקר. אני אשקר אם אומר שלא היה לי חשק אדיר
לסניקרס. בלית ברירה, כתחליף סביר ביותר שלפתי אגוזי מהמכונה
שעמדה ביציאה מהטרמינל. החזקתי אותו לפחות 5 דקות לפני שאכלתי.
הצמדתי אותו לאוזן שלי, מנסה להקשיב. אולי גם הוא מדבר?
הוא שתק. הוא גם היה ממש טעים. מצאתי את התחליף שלי! הפעם
הבטחתי לעצמי לא להגזים. לא יותר מאחד שניים ביום. הגעתי לבית
של ההורים שלי מוקדם בבוקר. בשקט, מבלי להעיר אף אחד, עליתי
לחדר הישן שלי. כשפתחתי את המזוודה הוא קפץ החוצה. מלך
הסניקרסים הסתנן לי למזוודה.

"אז מה? ישראל, אה? יש פה כוסיות?"
לא האמנתי שזה קורה לי. הייתה לי הרגשה שעדיין לא נפטרתי ממנו.
יש אמרה מאד ידועה שאומרת שאם אתה לא יכול לנצח אותם, תצטרף
אליהם. אז החלטתי לשתף איתו פעולה.
נהיינו חברים טובים. מדברים על הכול. בחורות (במקרה שלו חטיפים
אחרים...), מכוניות, עבודה וסתם ככה על החיים.
הוא התגלה כסניקרס חכם במיוחד. היו לו אחלה עצות ויופי של
אינטואיציה. הבעיה היחידה הייתה שאכלתי עשרות סניקרסים ביום.
לא שהם לא טעימים, אבל השיניים שלי החלו להתפורר והכרס שלי
הלכה ותפחה.
5 שנים עברו להם כך, היו ימים טובים יותר והיו ימים טובים
פחות, אבל את הסניקרסים שלי לא החלפתי.
דנה הייתה ידידה מאד טובה שלי. 5 שנים היא לוחצת עלי שאפסיק
כבר עם החטיפים האלה ושאני נראה נורא בגללם.
אני מניח שזה היה נשאר בגדר המלצה אלמלא נאלצתי להתאשפז בשל
בעיות חמורות במעי הגס. השנים האלה של בליסת ממתקים לא רק
השפיעו לי על הגזרה ועל השיניים, אלא מסתבר שגם על המעי שלי.
כשיצאתי מבית החולים היא לקחה אותי אליה. היא דיברה בשקט כול
הדרך על זה שאני צריך להיות יותר זהיר ושאני חייב לאכול יותר
פרות וירקות, ממש כמו אימא טובה.
החלטתי לספר לה.
היא באמת בסדר. היא תבין. סיפרתי לה הכול. על המובינג, על אותו
היום במיאמי ועל מלך הסניקרסים.
היא הקשיבה לכל הסיפור ולא הפריעה, עד שהוצאתי אותו.
הוא היה עטוף כמו סניקרס חדש. לעין הלא מקצועית הוא נראה כמו
כל סניקרס רגיל מהרחוב, אבל אני יכולתי לזהות אותו בתוך מכולה
מלאה באלפי סניקרסים. במקום שהיא תצחק או תנסה להסביר לי שאני
הוזה היא הוציאה מצית מהתיק.
"אתה חייב לשרוף אותו, זו הדרך שלך להתמודד עם הבעיה שלך. "
ניסיתי כמובן להתנגד והיא המשיכה. אחרי מספר דקות התחלתי לבכות
ממש והיא רק התחזקה מזה.
"אני אומרת לך, זו הדרך היחידה!" דנה הייתה ממש החלטית.
"לא נראה לי שזה יעבוד, אני פשוט לא אעמוד בזה..." התגוננתי
בשארית כוחותיי. "אני פשוט לא אחזיק מעמד..."
היא תפסה לי את הראש והצמידה אותו לשלה כמו איזה מ"כית
בטירונות בנות.
"אם לא תעמוד בזה אני אוכל לך אותו!".
שלפתי את המצית ושרפתי את החבר הכי טוב שלי.

חלפו להם מספר שבועות מלאי געגועים וללא חטיפים עד שנתקלתי
במכונת חטיפים מחוץ לעבודה שלי. האינסטינקט הראשוני שלי היה
להוציא סניקרס.
הוא כבר לא דיבר אלי. חייכתי אליו וזרקתי אותו לפח הסמוך.
הוצאתי אגוזי. מה שבטוח בטוח!
לא הספקתי להוריד ממנו את העטיפה לפני שהוא אמר בקול עם מבטא
תימני "מה המצב אחי?"
היום אני ואגוזי חברים טובים.
הוא לא מבקש ממני יותר מידי ולא דורש ממני לקנות מלא חטיפים.
רק לפני ואחרי ארוחות, אחד בבוקר ואחד לפני השינה כמובן, סתם
בשביל ההרגשה הטובה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 29/2/04 8:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתי קופר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה