כולם מכירים את הסיפור התנ"כי, על אדם וחווה, הסיפור על גן
עדן. לא כולם מאמינים בו, יש כאלה שמאמינים באבולוציה, שהאדם
התפתח מהקוף. אבל גם אלה שמאמינים לא יודעים דבר אחד, מה שאף
אחד לא יודע - שיש עוד פן לסיפור. השמיטו אותו מהספרים ואפילו
מהתורה שבעל פה, פשוט בגלל שלא רצו להדגיש את כל הקטע של גילוי
עריות.
בטח תהיתם איך הצליחו אדם וחווה והילדים שלהם להתרבות, הרי הם
היו המשפחה היחידה על כדור הארץ, אבל אני לא אקפוץ לסוף
הסיפור, תנו לי ואספר לכם אותו מהתחלה.

בראשית, כידוע, ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. הוא ברא את
הים, את היבשה, את הצמחים ואת בעלי החיים. בסוף, כשהכל היה
מוכן, הוא ברא את האדם, היצור הכי אינטיליגנטי על פני האדמה
(או לפחות ככה הוא חשב בהתחלה), ונתן לו את השליטה על בעלי
החיים, על העופות ועל הצמחים.
אדם היה בחור חזק, שרירי ואתלטי, עם זוג רגליים חסונות שעזרו
לו להתרוצץ בגן עדן, זוג ידיים זריזות שעזרו לו לטפל בכל וזוג
כנפיים כבירות שעזרו לו לרחף מעל האדמה ולפקח ולשלוט בכל. כן,
זה נכון - לאדם היו כנפיים והוא יכול היה לעוף. לחווה היו
אפילו נוצות צבעוניות שעיטרו את הכנפיים שלה. נכון שבטבע בדרך
כלל הזכר הוא הצבעוני, אבל לחווה הייתה חיבה לצבעוניות ונטייה
להתקשטות. היא אהבה להתהדר ולהתגנדר. היא הייתה  אישה.

הכנפיים היו מאוד שימושיות לאדם. כל בוקר היה יוצא למעוף יומי
כדי לבדוק שהכל תקין בעולם, ריחף מעל הגבעות והשדות ווידא
שחיות השדה מתנהלות כהרגלן, ריחף מעל הימים כדי לוודא שחיות
המים משתכשכות כהרגלן, ריחף מעל צמרות העצים כדי לוודא שהם
צומחים כראוי ומדי פעם היה קוטף איזה פרי בשל מהעצים הגבוהים
ואוכל להנאתו. מה חשבתם, שהוא טיפס על סולם?
ביום השנה של אדם וחווה הם עפו לפסגתו של ההר הכי גבוה בגן עדן
ומשם השקיפו על הכוכבים והמאורות שברא להם אלוהים. אחרי שאכלו
ארוחה רומנטית, הוא החמיא לה על הנוצות הצבעוניות.

כך התנהלו החיים בגן עדן והכל היה נפלא עד אותו סיפור עם חווה,
הנחש והתפוח האסור, הסיפור שכולם מכירים. כשאלוהים רתח מזעם
וגירש את אדם וחווה מגן עדן, הוא לקח לנחש את הרגליים שלו כדי
שיזחל על גחונו אבל לא לקח מאדם וחווה את הכנפיים שלהם. הוא לא
היה סתם נקמן והכנפיים היו באמת מאוד שימושיות, במיוחד אחרי
שאדם נאלץ להתחיל לעבוד למחייתו.
מה שקרה לכנפיים היה, לצער כולם, משהו הרבה יותר אנושי ופחות
אלוהי. אחרי שנולדו ילדיהם של אדם וחווה, אחרי שבגרו, התעורר
שוב הצורך להמשיך להתרבות. לא נעים להודות, אבל ילדי המשפחה
נאלצו לעשות זאת אחד עם השני. לא הייתה להם ברירה, הם היו
המשפחה היחידה עלי אדמות וכפי שכולם יודעים, זיווג עם קרובי
משפחה, במיוחד בדרגה ראשונה, מביא לילודה של ולדים, איך לומר,
קצת פגומים.
כך הנכדים של אדם וחווה, ילדי ילדיהם, נולדו עם כנפיים דקיקות
וחלשות וכבר לא יכלו להשתמש בהם למעוף. הנינים של אדם וחווה
נולדו ללא כנפיים כלל. זה, כמובן, היקשה על החיים של כולם והם
נאלצו לעבוד יותר קשה למחייתם, אבל אלוהים דווקא חשב שזה
לטובה. הקירבה של האדם המתעופף אליו נראתה לו קצת לא במקום.

זהו הסיפור המלא על אדם וחווה והתשובה לשאלה: למה בני אדם לא
יכולים לעוף. למזלו של האדם הוא עדיין יצור די אינטיליגנטי
והוא הצליח לבנות לעצמו כלי עזר כדי שיוכל לחזור ולעוף, לחצות
ימים ויבשות ולפקח על החי והצומח ולוודא שהכל מתנהל כשורה.
מדי פעם מסתכל ילד קטן לשמיים על הציפורים המתעופפות בלהקה
ושואל את אימא שלו: "אימא, למה אני לא יכול לעוף כמותן?" ואימא
לא יודעת, כי את הסיפור על הכנפיים של אדם וחווה העדיפו לא
לפרסם ברבים, הרי סיפור-לפני-השינה זה לא. כל הקטע של גילוי
עריות, אתם מבינים.