אתה קופץ ועכשיו נדמה לך שכל האימונים השתלמו, שכל ההשפלות היו
שוות את זה. כן, זה קורה, הדבר שניסית להשיג במשך חודשים רבים
כל-כך - אתה עושה את זה. אבל לצערך אף אחד לא יכול לראות כי
כולם ישנים. שתצא החוצה? לא אתה לא מספיק טוב בשביל זה, עדיין
לא. שתעיר את אורן ותוכיח לו? לא אורן אחיך הקטן וודאי ישן לו
בשלווה, חבל להעיר אותו. הכי חשוב שאתה יודע שאתה עושה את זה,
אתה עף. אחרי כל הניסיונות והיד השבורה אתה עף. עושה איזו סלטה
קטנה באוויר ועוד אחת. כן, נראה לך שזה מספיק טוב כדי לצאת
החוצה.
אתה פותח את החלון ויוצא דרכו. הכל שחור מסביבך ואינך רואה
דבר. אתה בודק מה השעה בשעונך, 2 בלילה, לא פלא שהכל מלא
בחשכה. כמו בד שהרוח קשרה לך סביב העיניים, אתה מרגיש כאילו
החושך הוא גז, לאט-לאט הוא מתפשט בכל העולם, מכסה כל חתיכת אור
קטנה. אפילו את הכוכבים המנצנצים בשמיים אינך רואה - רק שחור.
אתה מתחיל לפחד. אתה יודע שזה עתה יצאת מחלון החדר, אך כעת אתה
מסתכל לאחור ולא רואה אותו כלל. מה עם זה ישאר כך כל הלילה?
פשוט תעמוד באוויר? מה אם אמא תתעורר ולא תמצא אותך במיטתך
ותזעיק את אבא ואורן, למרות שאולי אורן ישמח ויחשוב בלבו
"עכשיו אהיה הבן האהוב על אמא ואת חדרו של אחי הגדול אקח
לעצמי," השד הקטן אתה חושב שאתה גם לא מתגעגע אליו, הפרחח, אבל
אתה כן.
טוב, הבנת את המצב. זהו זה, אתה לא יכול לחזור הביתה. וודאי
אמא תשאל אותך איפה היית ואתה הרי לא יכול לשקר בין זרועותיה
המחבקות, אז מה תענה? "עפתי כל הלילה"? לא, זה לא נשמע סביר
ואמין. היא תנזוף בך ואבא יעניש. לא, אין עוד את הבית ואת בית
הספר. רגע, מה עם חבריך? לא תוכל לנטוש גם אותם ללא הסבר
מפורט., כמו שהמורה נלי אומרת "נמק פרט והסבר". אתה חושב
שעלייך לחזור לרגע קט הביתה ולכתוב מכתבי פרדה לכולם, אבל שוב
אתה יכול ממש לחוש בחושך העוטף אותך.
רעיון עולה במוחך. אתה פותח את חגורתך שהייתה מהודקת בסיכת
הביטחון של אבא סביב מכנסיך, ומחזיק בה חזק, כמו שוט, אתה מרחף
מעט קדימה, עם ידיים לפנים שמא תתקל בקיר הבטון הנוקשה. אתה
מצליף בחגורה, אך אינך שומע שהיא נתקלת בדבר. אתה שומע רק את
הקול העמום של הצלפות החגורה באוויר הקפוא. אתה מתקדם עוד טיפה
ומנסה להכות בחגורה שנית, אולי הפעם היא תתפס בווילון הירוק
שעל חלונך וכך תוכל לעבור דרכו וכן, הפעם אתה רואה שזה מצליח.
אתה נכנס לחדרך ומחפש את קופסת הגפרורים. אתה מוצא אותה בפינת
השולחן. אתה מנסה להצית גפרור, אך אתה נכווה מעט בקצה האצבע.
אינך מעז להוציא הגה פן תעיר את בני הבית. אתה רק מוצץ את
אצבעך בפיך כדי להקל על הצריבה ומיד אתה מנסה להדליק גפרור שני
והוא ניצת ובעזרתו אתה מדליק נר קטן המודבק על צלוחית.
אתה בוהה בנר ומתמוגג בשלווה ללהבתו הרכה המרצדת לה קלות. אתה
מרגיש איך אתה שוקע בחלומות, מרגיש את עיניך הכבדות נופלות מטה
מטה, איך העפעפיים שלך נסגרים ואתה גולש לתוך דמיון, אך ברגע
האחרון אתה מתעורר ומסרב להימשך לאורו הרך של הנר.
אתה תולש ברשלנות דף מן המחברת (ממילא לא תצטרך אותה יותר,
עכשיו כשאתה יכול לעוף ולטייל העולם. לשם מה לך לבזבז יכולת זו
על לימודים, הרי מעתה תהיה נווד ככל הנוודים ותלמד מסוחרי
הדרכים?), לוקח עט, מאמץ את עינך לראות מאומה החשכת החדר
וכותב:
"לאמא ואבא היקרים,
תמיד הבחנתם בהתנהגותי יוצאת הדופן ובצורך חסר המטרה, כביכול,
הרצון שלי לעוף. אני יודע שבוודאי כרגע אתם קוראים מכתב זה
ומסרבים להאמין. "עוד המצאה של הילד," אתה אומר אבא, אך בעקבות
המצאתי זו יצאת לסייר ברחבי העולם.
באהבה, בנכם.
נ.ב: אורן, אני מרשה לך לקחת את חדרי, לא אזדקק לו עוד."
אתה תוחב אתה המכתב לכיס מכנסיך וניגש אל החלון, אך ברגע
האחרון אתה נזכר שאם רצונך להיות נווד אמיתי תצטרך לארוז תיק
וצידה לדרך.
אתה עולה לעליית הגג, מחטט בארגזים ומוצא תיק גדול ומלא תלאים.
אתה לוקח אותו ובודק מה עוד תוכל למצוא בין הקרשים וקורי
העכביש שבין החבילות. אתה מוצא פנס גדול, כמו זה של כורי הפחם
במכרות (במקצוע זה עסק סבך שנים רבות), מימיה קטנה עם רצועת
עור כדי לתלותה על הכתף, שני חבלים קצרים ואחד עבה, שמיכות צמר
מחממות וסדין.
אחרי החיפוש הארוך בעליית הגג קיבתך מקרקרת ברעש ואתה נזכר
שבאמת לא הרגשת טעם לחם של שפתייך, או מעט מים שירוו את
צימאונך. אתה יורד למטבח ולוקח קצת לחם, גבינה, מלפפונים
משומרים, קופסת דגני בוקר וקופסת חלב. על ארון דברי המתיקה
הגבוה (שהיה גבוה כל-כך בכוונה, כדי שאורן החמדן, לא יזלול את
הכל) אתה מוצא שאריות של שוקולדה ופירורי ביסקוויט. אתה זורק
את האוכל לתיק וחוזר לחדרך. אתה מכניס את המחברת וכמה כלי
כתיבה לתיק "כי אולי ארצה לכתוב עוד מכתבים לחברי או לתעד את
הרפתקאותי על הכתוב"
אתה עוצר לחשוב רגע, האם ארזת הכל? כן לדעתך אתה מוכן לצאת
לדרך כתור נווד רשמי. אתה תולה את התיק הכבד על כתף אחת ויוצא
מבעד לחולון, ובודק שוב את השעה, 4 לפנות בוקר, עוד מעט השמש
תזרח "עלי לבחור שניים מחברי שלהם אשאיר מכתב כי לא אספיק לבקר
את השאר לפני הבוקר" אתה חושב מספר דקות ומחליט שתבקר את חברך
הטוב ביותר בן "ו.. ומי עוד?" אתה מתלבט, "בוא נראה.." אתה
מעביר בראשך את פרוצפיהם של ילדי כיתך עד שפרצוף אחד נעצר ולא
ממשיך הלאה אתה רואה את הפנים ברורות בדימיונך ממש כאילו הן
ניצבות מולך במציאות, אלו הפנים של לורן. לורן שעברה לבית הספר
שלך, לפני שנתיים מחוץ-לארץ; אמנם היא לא הילדה הכי יפה בכיתה
אבל יש בה משהו מיוחד, משהו רק שלה, משהו שאתב מאוד אוהב,
והמשהו הזה יחסר לך מאוד, אתה מרגיש כאילו הלב שלך הפסיק לפעום
לרגע, ואתה נעצב, לכמה רגעים אתה פשוט עומד באוויר, ואז אתה
מתעשת על עצמך "טוב אין זמן לרחמים עצמיים אני חייב להמשיך
יהיה לי זמן לזה אחר-כך" אתה מדחיק את העצבות לפינה רחוקה
בתוכך, מוציא את הפנס הגדול מדליק אותו ועף לביתו של בן.
אתה מגיע לאחר רבע שעה ומציץ בחלון הפתוח לרווחה, ורואה את בן
ישן במיטתו בזרועות פתוחות, ממלמל כל מיני שטויות מתוך שינה.
אתה מוציא את המחברת והעט וכותב לאור הירח:"בן היקר, אני יודע
שזה יהיה קשה, אבל ברחתי מהבית. כי הצלחתי סוף סוף לעוף, ואני
יודע שקשה לך לשמוח בשמחתי, אבל אני מבקש ממך לנסות, אשוב לבקר
אותך בעוד כמה ימים" אתה מקפל אתה הפתק וזורק אותו על השולחן
של בן. וממשיך הלאה לביתה של לורן, וכל אותו זמן מחשבות רבות
עוברות בראשך, מחשבות כמו "מה אני אכתוב לה?" או "מה אם היא לא
תאמין?" והמחשבה הכי מציקה והכי לא הגיונית "אולי היא מרגישה
כלפי את אותו הרגש שאני מרגיש כלפיה? ואם כן, והיא אכן אוהבת
אותי, האם אני אגרום לה לבכות?" אתה מאוד חושש מכך, הדבר
האחרון שאתה רוצה לגרום ללורן, הוא לבכות.    

המשך יבוא