מה אני רוצה? כלום אני לא רוצה כלום. רק קצת שקט. זה כל מה
שאני מבקשת ואולי גם עט ודף. אני לא מבקשת אותך. ברור לי שזה
נגמר. עצוב לי שזה נגמר. אבל כמה כבר אפשר לצעוק ולריב ולבכות
עליך. ועל מה שהיה? בדיוק כמו שהתחיל זה נגמר. אני גם לא רוצה
אותך כי בעצם אני לא יודעת אם אני אוהבת אותך. אני לא רוצה
דבר. רק שתניחו לי לנפשי. יש כל כך הרבה אנשים בעולם הזה. לכו
אליהם למה דווקא אלי. ואם נדמה לכם שכשאני יושבת יתחיל להרביץ
לי ככה סתם כי בא לו. ככה סתם כי משעמם לו בחיים. ושאף אחד לא
יצחק על הגובה שלי. זה מה שיש. וסטירות זה הכי נורא. שאף אחד
לא יחטיף לי סטירה. למה מי את שתבואי אלי ותתני לי סטירה. את
לא יותר גדולה ממני. את כלום יותר ממני. ואני כלום יותר ממך עם
לחי אדומה וצורבת. אני רוצה לחזור לשם. לרגע ההוא אתמול או
שלשום שבו הייתי שמחה. שבו לפחות לא חשבתי על כל העולם ורק על
מה שאני באמת ובתמים רוצה. שאפילו אז לא ידעתי בדיוק מה אני
רוצה. אני לא מבינה למה את מנסה כל כך חזק להוציא אותי משם.
מהרגעים האלו. שבם שמחתי וצחקתי ואולי גם זה לא. ברגעים האלו
שבהם הייתי אני. הייתי מור שגיא. שלמה עם עצמה. לא היה לי
איזשהו נקודת שיא בקשר מסוים. אף אחד לא אמר לי משהו מרגש עם
דמעות או חיבק אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי. פשוט ככה שמחתי
בלי סיבה. סתם, מהידיעה שאני לצידו. גם ללא אהבה. פשוט שם
לידו. בשבילו. ושהוא שם בשבילי. ובאותו הרגע ידעתי הכי חזק שאי
פעם הרגשתי את זה, שלא משנה אם נריב ונצעק ונצחק. אנחנו
אוהבים. והכוונה היא לאהבה הכי פשוטה שיכולה להיות בין שני בני
אדם שונים ככל שיהיו. וידעתי אז שאתה תמיד תהיה שם בשבילי, כדי
לצחוק עלי, כדי לצעוק עלי וגם קצת. רק קצת כדי לנתח אותי ולחבק
אותי ולסלוח לי. מעטים האנשים שסלחו לי באמת בכל חייהם. ואני
יודעת מה אני רוצה. כל מה שאני רוצה זה לא להרוס את מה שיש
לנו. אבל יותר מהרצון העז הזה, אני פשוט רוצה לחייך.