[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אביב דומן
/
תהו ובהו בתוך צנצנת

" דוקטור, כבר חודש בלי לחשוב, אתה מבין כמה מרגיע . ללא מתחים
ושאיפות. נשארו לי אולי עוד כמה חלומות עקשניים אבל בסך הכל
אני חושב שהלחץ די ירד.
"המצב רוח כבר אינו מטלטל כבעבר ולמעשה נדמה לי שכאילו כבר אין
לי בכלל מצב רוח. סתם מן תחושה עמומה של חיים אורגניים. סתם,
אתה מבין, שקט."

הפסיכולוג שלי היה סוף כל סוף מרוצה ממני. הפנים העגולות שלו
נמתחו לכדי חיוך שגדל יותר ויותר עם כל מילה שהוצאתי, אבל
כהרגלו הוא לא אמר כלום. רק שאל אם אני באמת מרוצה מהמצב עכשיו
ועניתי לו שכן.
- "אתה משוחרר" הוא הודיע והתרומם מהכסא מזמין אותי ללחוץ את
ידו. " צדוק אני באמת ובתמים משוכנע שאתה מוכן לחיים האמיתיים.
" הוא אמר.
- " תודה, תודה לך דוקטור." נעניתי להזמנתו, לוחץ את ידו
בהתרגשות והערצה של תלמיד.
- " אל תודה לי, צדוק." הוא הצטנע. "תודה לעצמך . אני הייתי רק
המצפן. אתה הוא זה שעשה את כל ההליכה."
חייכתי בתשובה, מעריץ אותו אפילו יותר, ויצאתי החוצה. הרחובות
הסואנים מקדמים אותי בברכה כשאני מרגיש איך החוסר מצב רוח שלי
משתלב בשלמות עם העובדה שלא היה לי מושג מה לעשות עכשיו כשאני
מוכן באמת ובתמים לחיים האמיתיים. ניסיתי ללכת כמה מטרים שמאלה
ולאחר מכן כמה מטרים ימינה וכלום. נתקל בכל פעם בחומה ענקית של
חוסר טעם. לא הבנתי, מה עכשיו.
רציתי, למען האמת, פשוט לחזור אליה, אל הטעם המתוק שלה. אבל
היא הבינה. היא תמיד הבינה יותר טוב ממני. אני זוכר אותה נואמת
לי.
"צדוק, כולם רוצים ממך משהו, אני אומרת לך. זאת האהבה שלהם זאת
מהות המילה השקרית והמזויינת הזאתי. חלק ירצו ממך את האדם החזק
עם המכונית המפוארת והבגדים היפים. ואחרים יעדיפו אותך דווקא
חלש ונזקק. אבל כמובן אסור שמצבך ישתפר. תמיד עם העיניים
המסכנות. תמיד עם הגו הכפוף. וכדאי. כדאי לך שתגיד לפחות חמש
פעמים תודה ביום, אבל לא, לא יותר מזה. אסור שתהיה זול.
יש כאלו שירצו שתקח אותם למסיבות וכשהם יגידו לך - צדוק, אתה
יודע רק אתך אני מצליח להשתחרר ולרקוד. או אז תדע שהם מונחים
לך עמוק עמוק בתוך הכיס.
כי למעשה כל הקשרים שלנו צדוק, הם למעשה מערכות משולבות של
אינטרסים. ומרגע שאתה מבין את זה. כל שנותר לך זה רק לזהות
ולנצל אותם. כי החיים זה משחק אהובי. ואין לנו ברירה. אין לנו
ברירה בכלל. נביבות  הקשרים שלנו גם אלו הארוכים ביותר מתפוצצת
לנו בפרצוף כל יום. עכשיו צריך רק לחשוב איך נהנים מכל זה."
ואני כמו אידיוט הקשבתי לכל זה ואמרתי לה שאני אוהב אותה. והיא
אמרה שהיא חשבה שאני שווה יותר מזה ומבין יותר מזה וכנראה
שטעתה. ונותרתי לבד עם כמה בקבוקי יין שנשארו בדירה עוד מימים
טובים יותר. ולבסוף גם כשהם נגמרו וכנשארתי לגמרי לבדי, הלכתי
אליו ,לדוקטור, שיסביר לי על מה לעזאזל בכלל היא דיברה.
"אדון, תחנה אחרונה" הודיע לי הנהג.
" כן, כן תודה" עניתי וירדתי אל הרחוב, איפה שידעתי שהיא גרה
עכשיו.
התחנה האחרונה במערב בת-ים,  ליד הים.
" העיקר והתפל." הוא אמר. "צדוק, יש לך בעיה להפריד בין העיקר
והתפל. במאה ה-21  החיים מלאים בתפל, וקשה יותר להשקיע בעיקר.
האנשים סביבך, המוזיקה, חלונות הראווה, העבודה שלך - הכל זה
נוף, תפאורה. אתה חייב ללמוד להשקיע בעיקר. וצדוק חביבי העיקר
- הוא אתה, האנשים האהובים עליך, ושום דבר פרט לכך.
אם תזכור את זה ותשנן את זה ולעולם לא תשכח את זה - תצליח."
השמש שקעה כבר לגמרי מאחורי. יכולתי להרגיש איך הטיפול
הפסיכולוגי עובד עלי - הייתי כמו מכונה משומנת מוכנה לחיים.
הלכתי אליה סוף כל סוף אחרי שלוש שנות שיעורים פרטיים ולא
הרגשתי כלום.  
הרי לא בזה מדובר?
הגעתי אל הבית שזכרתי, ואכן היא הייתה שם פותחת בפני את הדלת,
מזמינה אותי לשבת לשתות משהו, אפילו מחייכת. "הי צדוק מזמן לא
התראינו." היא אמרה. " ניסיתי להתקשר אלך לפני שנה ומשהו אבל
לא הייתה תשובה וגם להודעה לא חזרת. חשבתי שקרה לך משהו.
התקשרתי לבתי-חולים להורים שלך, הכל. אבל אף אחד לא ידע כלום,
אז ויתרתי.  "איכשהו," היא הוסיפה במתיקות "ידעתי שנפגש
מתישהו."
"בבקשה. " היא הניחה את הקפה על השולחן.
- " לא חזרתי אליך, כי לא ידעתי מה להגיד לך. שלוש שנים למדתי
והיום אני יודע את כל התשובות, אז חזרתי.שיפרתי את עצמי,
אלונה. היום אני חכם יותר. כבר לא נאיבי. אני יודע הכל על
החייים ואהבה."
היא חייכה אלי כמו אז, והבנתי שלא השתניתי בכלום מבחינתה.
"תשובות, למה, צדוק?"
" אני כבר לא מרגיש כלום, עכשיו. הבנתי שהכל נבוב."
" וחזרת אלי?"
"כן?"
"אז למה חזרת אלי?"
היא הפתיעה אותי. לא היה לי מושג למה חזרתי אליה. " כי יש לנו
אינטרס משותף." אמרתי סתם.
" באמת?"
" כן."
"והוא?"
אחרי שלוש שנים של לימודים עדיין לא היו לי את התשובות בשבילה
והאמת היא שגם כן לא היה לי כח לחשוב בשבילה. הייתי כבר עייף
מכל זה.
"ת'אמת " אמרתי. " באמת אין טעם בכל זה. עדיף שאזוז." התרוממתי
מהכסא ועמדתי ללכת.
" תשב, תשב. אתה רוצה אולי משהו לאכול, אתה נראה חיוור. יש לי
קצת מהבלינצ'סים המתוקים שתמיד אהבת."
" לא, לא תודה." נהייתי כבר חסר סבלנות. היא התיישבה.
" תבין צדוק, אני הייתי המטומטמת. לא אתה. כאילו בעצם אהבתי
אותך, רק המחשבות היו מבולבלות אצלי בראש. והבנתי את זה
וחיפשתי אותך להגיד לך את זה, אבל נעלמת. אמרתי לך כבר. בבתי
קפה שהיית תמיד יושב חיפשתי אותך. בעבודה שעבדת. בבתי-חולים,
איפה לא. אחרי חודשים של חיפושים ויתרתי. "
והיא המשיכה עוד לדבר, אבל אני כבר לא הקשבתי. המילים שלה כבר
לא עניינו אותי. זה היה הריח שלה והחיוך והבית הזה - איך
שזכרתי אותו והוא נשאר אותו הדבר. כל הזיכרונות שהתחברו אלי
שוב אחרי שלוש שנים. והעובדה שאוכל לאהוב אותה שוב אחרי שלוש
שנות טיפול פסיכולוגי. הם אלו שהעסיקו אותי.
הבטתי בה ללא מילים בראש, וקמתי ונישקתי אותה סתם ככה בשביל
להרגיש שוב טיפה מהטעם שלה. מהמתיקות שלה. והיא חייכה שוב,
כאילו לא מבינה מה קורה סביבה.
-"מה עכשיו?" שאלתי.  
- "תשאר כאן." היא ענתה.



שולשה חודשים נשארתי שמה. חי מיום ליום. נהנה מחוסר התחושות
לידה. שוב היא לימדה אותי מה טוב ומה רע. איך להתלבש היום, ומה
קוראים היום. לאן ללכת ובמה לעבוד. בלילות כשחזרה מהעבודה
הכנתי לה אוכל ונישקתי אותה שוב ושוב. נהנה מהטעם.
" מה אתך. על מה אתה חושב." היא הייתה מסתקרנת כשהייתי שותק
מולה בעודה מדברת.
" סתם נהנה."  עניתי.
" סתם נהנה?" היא הייתה מתאכזבת.
" סתם נהנה." הייתי משיב.
מקץ אותם שלושה חודשים היא הגיעה למסקנה שאני לא אוהב אותה
יותר, ונפרדנו בפעם השניה. " הטפול הפסיכולוגי שינה אותך." היא
אמרה. " איבדת את התמימות שלך. פעם ידעת לאהוב. עכשיו אתה חושב
כל הזמן. שותק כל הזמן. אני לא מבינה אותך." היא בכתה ואני
לא.
-" אני יכול להיות מה שתרצי, אמרתי לה. לי זה כבר לא משנה. רק
חבל, טוב לי כאן. את העיקר שלי. כל השאר תפל מבחינתי."
- " אני מצטערת צדוק. זה בלתי אפשרי."
יצאתי משם וידעתי שהיא צודקת. לא ידעתי למה וזה גם לא עניין
אותי. רק שצריך לחזור הביתה ושאחר-כך נראה, ידעתי.
עליתי לאוטובוס (לא לפני שכשהגיע, הוא צפצף והקפיץ אותי חזרה
למדרכה), והבטתי בתחנה, בשאר האוטובוסים, בבחורה שבדיוק עלתה
פנימה. בים, בחלונות הראוה. וחיפשתי לראשונה מזה שלוש שנים
עיקר חדש בין כל התפל התפל הזה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא משנה כמה טוב
אתה עושה, או
כמה רע אתה
מפשל- למיליארד
סינים לא יהיה
אכפת אפילו
טיפה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/7/01 23:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביב דומן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה