אתה יושב בבר. מישהי מתיישבת לידך. משעמם לך, אז אתה מתחיל
לנהל שיחה. נגמרת לך הבירה אז אתה מזמין עוד אחת. כשגם זו
נגמרת, אתה מזמין אחת נוספת. לאט לאט אתה מתחיל להכיר אותה,
ופתאום אתה מגלה שחלפו שעתיים ואתם מדברים בהתלהבות על דברים
שלא חשבת שאתה מסוגל לדבר עליהם. אחרי כמה משקאות אתה מוצא את
עצמך מתנשק עם מישהי שלא ידעת על קיומה באותו בוקר, ולא עובר
הרבה זמן עד שאתם עוזבים ביחד את הפאב ומגיעים לבית שלך.
בבוקר היא עוזבת. לעבודה, לימודים, או מה שזה לא יהיה, לא לפני
שאתם מחליפים מספרי טלפון וקובעים להיפגש מתישהו. מתישהו. ואתה
נשאר בבית לחשוב. מזמן לא פגשת מישהי שעניינה אותך כל כך.
שרצית לראות עוד פעם. ואתה מתחיל לדמיין את הפגישה הבאה שלכם.
מה היא תלבש, מה תגיד לה, איך היא תגיב, איך השיער שלה יריח.
אבל משהו צובט לך בלב. אתה מתחיל לפחד שזה היה סתם עוד איזה
ריגוש בשבילה. סתם עוד איזה סטוץ. שברגע שתתקשר אליה היא תצחק
עליך ותנתק. ואז מתחיל הקטע הקשה. אתה רוצה להתקשר, אבל מפחד.
בוהה בטלפון. כל הזמן דוחה את זה בעוד חמש דקות. מרים את
השפופרת ומניח אותה חזרה. מחייג, ומנתק ברגע האחרון. כל פעם
שאתה מסתכל על המספר, הלב שלך דופק מהר יותר ויותר. ושוב אתה
מוותר ובוהה בטלפון.
בסוף אתה מתקשר. טעות במספר. מהלחץ, החליקה לך האצבע. אתה
מתקשר שוב. הטלפון מצלצל כמה פעמים. אתה סופר. אחד... שתיים...
עוד רגע היא תענה... שלוש... בכל רגע תשמע את הקול שלה...
ארבע... חמש... אולי היא לא שם? שש... אולי היא לא רוצה לענות?
שבע... ואז, בדיוק כשאתה מתכוון לנתק, היא עונה. ופתאום כל
החרדה נעלמת, והשיחה קולחת, בדיוק כמו שדמיינת אותה. ולא
עוברות כמה שעות, ושוב אתם נפגשים, והלהט מאתמול ממשיך בדיוק
בנקודה שהפסיק. ואתה חושב שמעולם לא היית כל כך מאושר.
ואולי אתה צודק.