כבר הרבה זמן, היא מסתובבת לה בתחושה כזאת,
מחמיצה פנים, מתנשפת בכדות, משחררת אנרגיות של הוריקן.
כבר הרבה זמן, שהתחושה לא עוזבת אותה, יותר מזה, נראה שרק נוסף
לה כל הזמן.
כמה עוד אפשר להיות שני אנשים, אחד מבפנים ואחד מבחוץ.
כבר הרבה זמן מתהלכת בהרגשה כבדה.
מדברת שצריך, שותקת , נעלמת כשאפשר.
לפעמים שני האנשים שבה רבים, אחד רוצה ואחד רוצה פחות.
כשהתיישבה אצלי בחדר, שתקה.
שני האנשים שבה רבו, אחד רוצה להכניס לליבה אדם חדש, שיפיח בה,
לו לרגע קט אחד חיים רגעיים.
השני לא רצה, הוא היה קרוב יותר ללב, ככה שיכל לראות שאין מקום
יותר.
הלב בעיצומים, מלא עד אפס מקום, אפשר היה למצוא בו חששות,
דאגה, פחד, אהבה, רצונות.
הלב היה עטוף בעננים של ייאוש שחסמו אותו.
פתאום קמה מהספה, ציירה בתוך האבק שכיסה ברכות את מסך
הטלוויזיה לב עם חץ,
בתוך הלב על החץ רשמה "אין" והלכה. |