היא הסתכלה על עיניי וכבר ידעתי שזה הסוף.
בעינייה היא מבט של ריקנות, כאילו אמרו עינייה כל מה שכבר רצו
להגיד.
התקרבתי אליה ולחשתי באוזנה את המילה "שנאה".
תוך רגע נשמע צפצוף צורם, שתי אחיות ורופא נכנסו לחדר והוציאו
אותי משם.
הצלחתי לראות דרך החלון כיצד מנסים הם להציל את חייה ללא
הצלחה.
הרופא הסתכל בשעונו וקבע את שעת המוות.
וכאשר יצא, נכנסתי בשקט והנחתי שתי מטבעות על עינייה ויצאתי.

היום, כשאני עוד חושב על זה, אני תוהה אם נתנו לה להיכנס.

עבר מאז חודש ימים, ולא עובר יום מבלי שאני עוד חושב עליה.
בלי שאני רואה אותה הולכת ברחוב.
בלי שאני שומע את בכייה.
בלי שאני שומע אותה צורחת בלילות צורחת שיפסיקו, שיפסיקו
להתקרב אליה, שיפסיקו להציק לה, שיפסיקו לפגוע בה.
צורחת מתוך כאב, גם עכשיו, אפילו שהיא איננה, היא עדיין
מרגישה.
ואני מחייך, ולא מתוך שמחה או כיף, אלא מתוך רצון שלא תצרח
עוד, שתראה שלא כולנו רעים, שלא כולנו פוגעים, שלא כולנו בני
אדם.