ראיתי אותה שם, ניצבת באמצע האגם.
כאילו נועדה להיות שם כל חייה... או מותה.

אנשים מספרים שכל 16 שנה היא חוזרת, ואפשר לראות אותה באמצע
האגם בוהה באנשים שמתהלכים סביבה - אלה שלא רואים אותה, אלה
שברגע זה אוהבים מישהו או מישהי, אלה שבשבילם אהבה היא החיים.
ואז היא ניגשת לאחד מאותם האנשים ונושפת עליו, ומאז אותו רגע
אותו אחד יוצא מה"פנטזיה" וחוזר למציאות.
קוראים לה אשת אגם המציאות.

כאשר קלטה שאני מתבוננת בה היא חייכה.
כאילו ידעה - "את מסודרת, את כבר במציאות, דרך צלחה".
ואני מחייכת חזרה, ושולחת לה נשיקה עצובה.

אנשים מספרים שהיא מתה מאהבה כאשר הייתה בת 16.
מספרים שחברה הרציני הראשון בגד בה, ניצל אותה, ושיקר לה בקשר
לאהבתו אליה.
מספרים שהיא הייתה חותכת את עצמה בשבילו.
בשביל לרצות אותו, בשביל לא לעשות יותר שגיאות.
וכל שגיאה הייתה מובילה לעוד חתך ועוד אחד.
וכאשר גילתה כל מה שעולל לה היא חתכה את הורידים, פה,באגם
הזה.
באגם הזה שאני מתהלכת לידו.

היא הייתה רק בת 16 במותה.
ילדה קטנה שעדיין לא חווה את בגרותה המלאה, שלא הספיקה לעשות
את כל הדברים שתכננה.
ילדה שבמותה היא וויתרה על כל העתיד בשביל לא לחיות עוד רגע
אחד בידיעה שהאהבה לה ציפתה כל חייה, היא בעצם רק כאב, כעס,
ואבדון.
לא לזה היא חייה. היא חיה בשביל האהבה שאיכזבה אותה.
בשביל האהבה שבסופו של דבר הרגה אותה.

אני מעיפה בה מבט אחרון לפני שהיא נעלמת ורואה כמה היא יפה.
ושמה לב שהמבט בעינייה כל כך עצוב, כל כך מאוכזב ממה שהיא
רואה. כמה שהייתה רוצה ברגע זה להיעלם.
והפעם לא לעוד 16 שנה. אלא לנצח.
לנצח... בשביל שלא תוכל לחזות שוב בכוחה של האהבה, אותה אהבה
שחיסלה אותה.