היא יושבת בכיתה, בשולחן האחרון מאחורה. מסתכלת מבעד לחלון
ובוהה, מקשיבה בחצי אוזן למה שנעשה סביבה. שיעור גיאומטריה.
האותיות והמספרים מתבלבלים לה בראש. היא מיואשת... בכל מקרה
היא לא תבין אז למה להקשיב? וגם אם היא תבין - מה גיאומטריה
תעזור לה בחיים? הם דפוקים בכל מקרה...
מזמזמת לה שיר, המילים בראש "כבר שבוע שאני פוחד ללכת, וצובע
את הבוקר בשחור" פוחד ללכת "הלוואי שהייתי פוחדת ללכת..." היא
חושבת, "אולי ככה לא הייתי עושה כל כך הרבה טעויות... או שבעצם
- צריך כבר להתחיל ללכת - ולעשות משהו..."לצבוע את הבוקר
בשחור... אכן, בוקר שחור היה לה היום. כמו כל בוקר בערך. בוקר,
צהרים, ערב... שחורים. ימים, שבועות, חודשים - מן 15 שנים
שחורות כאלה...
עד לא מזמן היא חשבה שזה כבר לא ככה ושזה עבר ואולי היא סתם
הגזימה, או דמיינה, ואולי היא זאת שגורמת לעצמה להרגיש ככה.
לאנשים יש נטייה כזאת - לראות דברים שעברו בצורה חיובית יותר
מאיך שהם באמת היו. כמו למשל במהלך טיול - כולם מתייפחים
ורוצים כבר הביתה אבל כשהם חוזרים הם זוכרים רק את הדברים
הטובים, את רגעי הכעס הם שוכחים... כן, אנשים נוטים לשכוח...
אבל היא, היא מתחילה להזכר. היא שונה.  כל הזכרונות הרעים
חוזרים אליה פתאום. היא זוכרת את עצמה כילדה קטנה. היא זוכרת
בבירור את הלילות האלה - שבהם הלכה לישון בוכה. ילדה קטנה
שהרגישה כ"כ בודדה. היא פחדה ממנו, מאז ומתמיד. לא תמיד במודע,
אבל תמיד זה היה שם... איפשהו בראש. היא אף פעם לא ידעה מתי
הוא יתפרץ אבל תמיד אחרי הייתה בטוחה שזוהי פעם אחרונה - שזה
לא יקרה יותר. והיא הייתה הולכת למיטה, מתכסה עד למעל הראש,
מתחבאת - ממכשפות, משדים, וממנו - הפחד הכי גדול שלה. אויב שגר
אתה באותו הביתה. היא הייתה מסמנת לה סימנים על המיטה. מן
חריטות קטנות כאלה על החלק הורוד. היא לא ידעה למה היא עושה את
זה, אבל היא הרגישה צורך לעשות את זה. לפגוע, לפגום בורוד
הזה. כל לילה שהיא הייתה הולכת לישון בוכה היא הייתה מסמנת קו
אחד. דיי מהר המיטה התמלאה חריטות. פסים - פסים. כעסו עליה,
אמרו שתחדל - היא לא הפסיקה. כל פס כזה סימן לילה של סיוטים -
ובאיזשהו מקום - היא רצתה לזכור. היא רצתה לזכור כל לילה ולילה
כזה.
אחרי זה הגיעה תקופת ההדחקה. המיטה הוחלפה בחדשה - כזאת שאי
אפשר לחרוט עליה. הוא - עבד הרבה יותר שעות והיא השתדלה לא
להיות בבית כשהוא היה. היא לא דיברה עליו עם אף אחד ובעצמה
התחילה לשכוח - אבל לא באמת, רק כאילו. היא לא הרשתה לעצמה
לבכות יותר - בכי הפך לחולשה בעיניה. היא ניסתה לחוות את
החיים, את ההוה - בלי להתייחס אל העבר, ואליו. זה קרה פחות
ופחות ולילות רעים שכאלו לא היו הרבה בזמן ההוא, והשנים עברו.
הרגשות שלה - פשוט לא נחשפו. היא לא התמודדה עם זה - אז היא לא
כאבה את זה.
ואז, אז יום אחד - לא מזמן - היא גילתה. היא אפ פעם לא
שיערה, היא לא חשבה  שהוא עדיין כזה. אחותה, אחותה הקטנה
והמתוקה, היפה, התמימה... אחותה, שהיא כ"כ רצתה שיהיה לה
טוב... גם בה החיה הזה פגע, גם את החיים שלה הוא הורס. והיא,
היא נשברה. פתאום הכאבים חזרו - היא חוותה את הכל מחדש. היא
סבלה - היא סובלת - אפילו יותר מפעם, כי עכשיו היא מבינה, אבל
היא עדיין, היא עדיין לא יכולה, היא לא מסוגלת... היא רוצה
להיות חזקה - היא נסתה להתעמת איתו, אבל הוא עדיין חזק יותר.
הוא עדיין מסוגל לפגוע בה. היא חשבה שהיא התגברה, מסתבר שלא...
"אז שיפגע בי, אני כבר פגומה בכל מקרה רק שיעזוב אותה!" היא
חושבת... "למה הוא עושה את זה, למה?!" היא פשוט לא מצליחה
להבין... היא פחדנית מידי וזה גורם לה לתסכול. עכשיו, היא
חושבת על זה כל הזמן. היא עצובה כל הזמן. עכשיו - קשה לה
להחזיק את זה בפנים - ואסור לה להוציא את זה, אבל זה יוצא. לא
במילים - בדמעות. "הסכר נפרץ" והדמעות זולגות... התפרצויות בכי
- ואף אחד לא מבין... רק היא מבינה - וגם זה לא בטוח... וגם אם
היא מבינה - זה עוזר? זה פותר? כנראה שכלום לא יעזור... "לא!
לא לחשוב ככה... צריך לשמור על אופטימיות, משהו יקרה - עוד
יהיה טוב..." האמנם? היא מנסה לשכנע את עצמה, אבל האמת - היא
כבר לא מאמינה. שום דבר לא בטוח - מלבד העובדה - חייבים לעשות
משהו. אסור לה לתת לו להמשיך... הצלצול קוטע את מחשבותיה, היא
שומעת פתאום את המורה "שיעורים ליום שני, עמ' 156 בספר..."היא
חוזרת לחיים, להעמדת הפנים הגדולה הזאת, ושורה אחת נשארת בראש
"וברגע של שכרות אני קובע, צריך להתנות" והחלטה - "כי השינוי
צריך לבוא ממני, שכרות או לא שכרות, אני קבעתי - ואני אעשה -
אחותי הוורודה לא תפגם, החיים שלה לא ישחירו, אני מבטיחה! לה,
ויותר חשוב - לי..."