השנים עוברות, הזמן מתקדם, החוויות נצברות, אך הכל בעצם כיסוי
לציפיות העולות והגוברות, לסטנדרטים החדשים שיש לעמוד בהם.
התמימות עזבה מזמן, הכיף הטהור והמזוקק הוגלה לו. ההתחייבויות
גילו את ראשן המכוער והיכו, וכבשו.
חוסר האחריות הוא הנחמה היחידה, וגם הוא מבצבץ רק לעתים, ואט
אט הוא מגיח פחות ופחות, עד שיבלע על ידי התחייבויות נוספות,
שבקרוב יכו ללא רחם ומעצורים.
ואני, מישהו שאל מה אני רוצה? אני בסך הכל ילד קטן ומפונק, לא
בשל להתמודד.
אני מתגעגע לימים המתוקים ההם. ימים של סוף בית הספר, ימים של
תחילת האלכוהול, של חברים, של חופש.
בכל תקופה מתגעגעים לתקופה הקודמת. זו קלישאה. אני יודע שבעתיד
אתגעגע לתקופה הנוכחית, ושתקופה לאחר מכן אתגעגע לקודמתה. מה
זה אומר בעצם? אולי שאנחנו פשוט פראיירים שלא יודעים ליהנות
ממה שיש לנו ומוכרחים להתרפק על העבר, או אולי שככל שהזמן
עובר, אנחנו מתדרדרים באושר שלנו, בשלמות הנפש שלו?