אז אני יושבת כאן. במקום הזה שאני כ"כ מתעבת, שאני תמיד מנסה
לברוח ממנו... דווקא הייתי אמורה להגיע מאוחר יותר, להרוויח
עוד שעת שינה, אבל משום מה לא הודיעו לי... גם כן חברים. מוזר
איך שהחייים עובדים... איך שהחיים שלי עובדים בצורה מעוותת
לגמרי, שכן בכל פעם שאני שמחה, בכל פעם שיש בי טיפת אושר -
משהו רע מגיע, והורס את הכל... הכל קורס בי מבפנים, וההרגשה
שכבר חודשים אני מנסה להבין, לפענח, להתגבר, חוזרת. היא תמיד
חוזרת, לא משנה מה. לא משנה כמה הכל נראה ורוד לכמה רגעים,
בפנים, עמוק בפנים, אני יודעת שהיא תגיע.
אחרי עליה מגיעה ירידה, אחרי הצלחה מגיע כישלון, אחרי הטוב
מגיע הרע...
אז אני כותבת עכשיו, אחרי די הרבה זמן שלא כתבתי... אחרי תקופה
שניסיתי בה משהו שונה. תקופה שבה ניסיתי לשמור את הרע בפנים.
לא לכתוב, לא לבכות, לא לספר. הכי חשוב - לא לספר. גיליתי
אטימות מהעולם. כולם אומרים שהם רוצים לעזור, שאני יכולה לספר
להם. שהם כאן בשביל לתמוך בי, אבל ברגע האמת, לאף אחד לא באמת
אכפת. אנשים נעלמים לי בין האצבעות, אולי בורחים ממני... כשאני
סוף סוף נפתחת למישהו, ומרגישה חופשיה לספר, אז הוא מגיב בצורה
נוראית וגורם לי להרגיש עוד יותר רע מקודם. ואז גם הוא נעלם
בדיוק כמו כולם...
כבר מזמן הבנתי שהבעיה שלי היא שאני נקשרת יותר מדי לאנשים,
מפתחת ציפיות... ואז האכזבה גדולה. גדולה מאוד. למרות הידיעה,
לא הצלחתי לשנות שום דבר, וזה מתסכל אותי... כי זה קורה עוד
פעם, ועוד פעם. כל פעם מחדש...
היא בסוף חוזרת... |