בבוקר סוער ללא שמיים כחולים
הציצה לה השמש מבין כל העננים.
חשבתי עליה -
כמה היא מוזרה
איך היא יכולה כל יום לזרוח, כשלי בכל יום שרק עובר
נהיה הרבה יותר רע?

השמש תמיד חוזרת על הכל, לא מתעייפת מכלום,
השמש שתמיד תהיה, אפילו בסוף העולם
ותלך בכל לילה, בו כל איש ואיש נרדם.

שמש תאיר את גלי הים, השמש תזרח מעל לראש של כולם.
חוץ מראשי, ראשי שמלא מחשבות שחורות,
ראשי שרואה רק צרות מתקרבות,
ראשי שעליך חושב כל היום -
בניגוד לראשך, שעובר לידי, אפילו מבלי להגיד שלום.

למה השמש כזו זרחנית? ולמה היא תמיד מחייכת?
לשמש יש בנזוג שלעולם לא ינטוש אותה, אם תמיד יהיו יחד,
לעולם ועת
לא כמוני וכמוך, שאין אפילו צורך לפרט.

כל פעם שאני רואה את השמש,
אני חושבת על כמה היינו יכולים להיות מאושאים ביחד,
אם רק היית נותן עוד הזדמנות.
אבל אצלך הכל בא רגיל,
ואין בך טיפת חום.
הכל אצלך הוא בקרירות ואדישות.

הלוואי שהייתה בך טיפה של שמש -
קרן אור קטנה שהייתה מאירה לי את המחשבות.

אבל השמש היא של כולם,
לא כדמותי,
ואתה אוהב מישהי אחרת
וזו לא אני.