אני חייב להודות, לא חשבתי.
כשעשיתי את זה לא הייתי בקו השפיות.
לא נתתי לעצמי דין על כלום,
פשוט עשיתי.
יכול להיות שאם הייתי עושה את זה שוב הייתי משנה.
שאם הייתי חושב לפני, לא הייתי עושה.
אבל יצא ככה שלא חשבתי. ככה יצא.
והיא פתאום נתנה בי מבט כזה שאמר הכל.
ואני הסתכלתי בה בחזרה.
ככה יצא.
ואם יכולתי לחזור אחורה,
הייתי עושה את זה שוב.
כן, בטוח. הייתי, למה לא?
מי יאסור עליי? יש חוק על זה?
יש?!
לא ידעתי.
יצא ככה שלא בדקתי קודם. ככה יצא.
היו צריכים לשים על זה יותר דגש. לפרסם על שלטי חוצות.
מה אתה בוהה בי ככה?
כנראה שלא יצא להם. אז מה לעשות?
לא יצא.
מה?!
אני מתחרט? כן... לא...
כן.
בעצם למה לי להתחרט?
אמרתי לך כבר, לא ידעתי.
אם הייתי יודע לא הייתי...
לא יודע...
אולי כן..
בעצם למה לא?
לא חשבתי ואז יצא.
יצא ככה שעשיתי.
אז עשיתי.
אני מבין.
לא יודע, היא הייתה שקטה, לא הגיבה לכלום.
אולי רצתה להגיב.
ולא יצא.
אני מאמין שאם הייתה עונה לי הייתי שותק.
שאם היה יוצא לה, הייתי מבין.
לא לחצתי.
נתתי לה את הזמן שלה. את השקט הזה.
אבל בסוף לא יכולתי, לא חשבתי.
הייתי חייב.
יצא לי.
אח"כ?
ברחתי.
ככה יצא.
נבהלתי, אז ברחתי.
היא הבינה מה קרה. אבל בחרה לשתוק,
בחרתי לברוח.
יוצא.