כשהשקט יורד בנסיעות הלילה ברכבת, אני תמיד בוהה בחלון, לא
ברור לי למה. אני בדרך כלל עייף, וגם יש לי ספר, אבל אני בוהה
בחלון. וזה לא שיש מה לראות שם - כל מי שנסע בלילה ברכבת, יודע
שהדבר היחיד שיש לראות בחוץ זה חושך.
לדעתי, אני תמיד בוהה בחלון בשביל לראות את הלילה עצמו -
מאחורי החלון העבה, אני מרגיש כאילו אני בגן חיות, כאילו אני
מסתכל בלילה שכלוא בכלוב. אולי זו הדרך שלי להשתלט על החיים
שלי - לקחת משהו עצום כמו הלילה, ולכלוא אותו מאחורי קירות של
זכוכית. אולי סתם משעמם לי ברכבת.
זו הרכבת האחרונה. הלילה הכי שחור שרק אפשר. לא היה לי מזל
היום - לידי יש מישהו שמתפלל בקול רם, לפני יש זוג עם תינוק
רעשני ובהמשך הקרון יש שלושה ראפרים בני 16 שהחליטו שהם באולפן
הקלטות.
אני מרגיש את הלילה חומק לי מבין האצבעות - אני לא מצליח
להתרכז בו, לכלוא אותו. לפחות ננסה לישון קצת.
אני עוצם את העיניים. התפילה, צרחות התינוק והראפ מתחברים למין
מנגינה מוזרה כזו שרק אני שומע. אני לא מצליח לישון. משנה
תנוחה, עוצם עוד פעם את העיניים.
הרכבת מתחילה להאט. קול בוקע מהרמקולים, מסביר בפירוט לאיזו
תחנה נגיע בקרוב, ולאיזו נגיע אחריה. תמיד חשבתי על הקולות
המתכתיים האלה כדבר הכי קרוב לאלוהים. ברכבת, בשדה תעופה,
במטוס - הם תמיד אומרים לך לאיפה תגיע, מתי לעלות, מתי לרדת,
איך להתנהג...
הרכבת עוצרת ואני שומע את הדלתות נפתחות. הרבה נוסעים עולים.
אני מקשיב לקולות שלהם - לתיקים, לגרירות של הרגליים,
להתנשפויות של הזקנים.
יותר מדי רעש מכדי לישון. אני פותח את העיניים. מולי התיישב
חייל שנרדם עוד לפני שהוא הניח את הראש על השולחן. הדלתות
נסגרות, והרכבת מתחילה להאיץ. למרות שיש יותר אנשים, הקרון
שקט. התינוק הפסיק לבכות, הראפ הפסיק, והבחור שישב לידי ירד.
אני מסובב את הראש לחלון.
אז ראיתי אותה בוהה בחלון שלה. היא ישבה בספסל השני. שיער שטני
מתולתל ועיניים מהממות שניבטו אלי דרך ההשתקפות של ההשתקפות
שלה. לא יכולתי להפסיק להסתכל. התינוק חזר לבכות, אבל הצרחות
שלו נשמעו לי כל כך מרוחקות - אני טבעתי אט אט בתוך העיניים
שלה.
היא הוציאה מהתיק שלה ספר, והחלה לקרוא. אחרי כמה שניות, אזרתי
אומץ וסובבתי את הראש שלי לכיוונה. בהיתי בה. היא הרימה את
ראשה, הסתכלה עלי וחייכה. חייכתי בחזרה. היא הורידה את ראשה
והמשיכה לקרוא.
הסתובבתי בחזרה לחלון. ניסיתי לבהות בלילה, אבל כל מה שראיתי
מולי היו הפנים המחייכות שלה, עדינות, מהפנטות...

התעוררתי. הרכבת בדיוק עצרה בתחנה האחרונה, והיא הייתה הראשונה
לרדת מהקרון. התרוממתי במהירות וירדתי אחריה. ראיתי אותה לפני
וניסיתי לסגור את הפער. הגענו ליציאה, הפער היה קטן - כמה
מטרים בלבד. בלעתי רוק מפחד, מהתרגשות ומעוד אלף רגשות בו
בזמן.
עוד צעד אחד. היא נופפה בידה בהתרגשות. הסתכלתי קדימה וראיתי
מישהו שחייך אליה. עצרתי. הם התנשקו, מין נשיקה קטנה כזו של
אוהבים ותיקים, והוא שם את ידו על כתפיה.
המשכתי ללכת, לאט בתחילה, ואז הגברתי את הקצב. ראיתי אותם
נכנסים למכונית ונוסעים. שהם עברו אותי הסתכלתי עליה. הם דיברו
ביניהם והיא צחקה, אבל בדיוק כשהם היו מולי היא הסתכלה עלי
לשבריר שנייה במבט המהפנט שלה.

כבר עבר זמן רב מאז שראיתי אותה. מאז לא הצלחתי לבהות בלילה,
לא הצלחתי להתמקד בו כמו פעם. בכל פעם שניסיתי, ראיתי את
ההשתקפות שלה בוהה בי. הייתי מסתובב במהירות - אולי היא עוד
פעם יושבת שם, בספסל השני...
התחלתי לנסוע באוטובוסים. אני לא אוהב לבהות בלילה כשאני
באוטובוס. אני תמיד מרגיש שהוא אורב לי - מאחור, מהצד,
מלמעלה...    
הלילה של האוטובוס הוא לא אותו לילה שברכבת. באוטובוס, הלילה
נכנס פנימה כשהנהג מכבה את האורות. הוא לא נשאר בחוץ, לא כלוא
בקירות זכוכית כמו הלילה של הרכבת. הוא עוטף אותך כמו שמיכה,
בולע כל שביב אור, כל מחשבה, כל השתקפות...