אני נרקיסיסט. אחד כזה שאוהב ת'עצמו וניזון מכל מחמאה וחיזוק
שאני מקבל מהסביבה (או סתם נותן לעצמי מול המראה כי אני מרגיש
טוב). אני נרקיסיסט. כן, נו, כמו ההוא בסיפור שלא רצה איזו
כוסית-אילמת, אז התבאסה האישה, ומרוב כעס, זעם, ותסכול
בלתי-נשלט (כנראה שהיא הייתה במחזור באותו זמן) הביעה
הכוסית-האילמת משאלה, שהוא - השמוק שמתעניין רק בצייד, יתאהב
בעצמו. לא איחרה להתגשם המשאלה (היא ביקשה מאל שכנראה לא היה
בשביתה) ואז הוא ניסה למזמז את ההשתקפות שלו במים. מכיוון שהוא
לא הצליח, הוא ירה לעצמו בראש. טוב, לא היו אקדחים בזמנו, אז
הוא ביצע חרקירי. טוב, לא חרקירי, הוא לא היה יפני, זה בכלל
מיתוס מהמיתולוגיה היוונית. אקיצר, הוא שם קץ לחייו (עד היום
ישנם מקרים כאלה - כאשר הערס לא נותן מספיק צומי לחברתו
הפרעחה, היא פונה לאלת הזעם - אמא שלה. זאת מאמללת את חייו של
הערס עד שהוא מאבד את שפיות דעתו, ושולח יד בנפשו על ידי תלייה
באחד מעשרות הגורמטים שלו, ומשאיר מכתב התאבדות מרגש: זוהר
ארגוב - הנה אני בא, כפרה עלייך!).

אני כמוהו, נרקיסיסט. אבל רגע! לפני שתתחילו ללגלג ולסנן
לעצמכם "נו, עוד מתלהב", תקשיבו לי. תבינו, זו לא אשמתי שהפכתי
לכזה. הפכו אותי לכזה... באמת! כשהייתי קטן, הייתי כמו כולם,
אפילו עם ביטחון עצמי קצת נמוך. אבל תמיד דאגו להחמיא לי.
ביסודי תמיד אמרו לי שאני חמוד. בחטיבה תמיד אמרו לי שאני גבר
ותותח.  בקורס מדצי"מ נאמר לי רבות, בעיקר מידידות, שאני מיוחד
ומצחיק. בתיכון, החמיאו לי הרבה על בדיחות ושנינויות; אני קוטל
כשמעצבנים אותי והחברים מייד מציינים - גבר!

וזה עזר! היום, כשאני כבר בקלות מחמיא לעצמי על כל פיפס ומטפח
את האגו, וכשאני מסתכל במראה בשביעות-רצון יתרה, אני גם רואה
מאחוריי את כל האנשים שהחמיאו ושמו לב איזה חמוד, גבר, מגניב,
מצחיק, מיוחד, מבדר, שנון, וראוי להערצה אני!
אז תזכרו, מאחורי כל נרקיסיסט יש צבא שלם של אנשים שהופכים
אותו לכזה.