אני מחכה לה בינתיים, פה בקניון, יאללה עוד אחת מפגישות
האינטרנט האלה...

מצלצל לי הטלפון, היא אומרת שהיא כבר מגיעה, עוד איזה 5 דקות
ככה. פתאום שני החברים שלי מגיעים, כ"כ אין לי זין לריבים שלהם
עכשיו!!! הלוגיסטיקה זהה תמיד: התמים מבניהם - עם המבט הרגוע,
הילדותיות בעיניים והטפות המוסר - תמיד מתיישב לימיני. החבר
השני הוא ההפך המוחלט - הוא ציני, קר, ובעל חיוכים ומבטים של
חרמן פתולוגי - תמיד מתיישב לשמאלי. למרות הכל הם תמיד יגיעו
ביחד, וכמובן אני תמיד אהיה תקוע באמצע, הנה המחשה ציורית: -
+  (נכון שאני נראה גמיש ומגניב באמצע??)

-"הנה, אחרי שבועות של קשר וירטואלי מגיעה הפגישה. סוף-סוף
תוכל לפתח קשר רציני!"
"אני מקווה בהחלט שזה יחזיק מעמד..."
+"לפתח קשר רציני? איזה תמימות של מנסחי-הסכם-ז'נבה!!! סעמאק!
המרחק יגרום לקשר הזה לקרוס יותר מהר מגשר-המכבייה! יש לך פה
הזדמנות פז למגע! מזמוז מהסרטים! מי יודע מתי תהיה לך עוד
הזדמנות כזו??"
-"אחרי כל ההשקעה שלך בקשר הזה, אתה מוכן לזרוק הכל למען
מזמוז? ונגיד ששמנו ת'רגשות בצד, מי אמר בכלל שתקבל משהו?!"
"יש משהו בדברייך, השקעתי הרבה בקשר הזה והחלטתי שהוא יהיה
יותר מסתם מזמוז!"
+"אל תקשיב ליפה הנפש! אתה יודע טוב מאוד כמוני, שלא יהיה דייט
נוסף, תמיד בסוף יש תירוץ. משהו מתפקשש, ותמיד התירוץ יגיע
ממנה, האישה! ואתה יודע שגם אם הקשר יישמר אחרי הדייט, אחרי
חודשיים אתה תאבד מהקסם שלך, כמו תמיד! לפחות חודשיים יעברו עד
שתוכלו להפגש שוב. עד אז היא תשעמם, תתייאש, או תמצא מישהו
יותר קרוב והכל ייגמר, יידעך כמו הקריירה של צביקה פיק.
ובניגוד אליו אתה לא מאלה שעושים קאמבאקים. ובוא לא נשכח שאתה
לא בדיוק הטיפוס ששומר על קשר עם אקסיות..."
בעניין הזה הוא מעלה נקודה חזקה, עם כל הרצון הטוב
למערכת-יחסים אמיתית, ההיסטוריה מראה שלא כדאי להשקיע, חבל על
המאמץ. מה אתה אומר?" שאלתי את החבר מצד ימין.
-"בעניין הזה, הצדק איתו אני חייב להודות..."
+"אתה רואה?? אפילו ההההההההווווווווואאאאאאא (חייב להפחית
בצפייה של "ארץ נהדרת"!) מסכים איתי על זה!!"
"שמעו, שניכם העליתם טיעונים חזקים, אבל כרגע אני עוד לא סגור
על כלום. עשו טובה ועופו לי שניכם מהפרצוף, היא עוד שנייה
מגיעה."

והם התנדפו. והיא הגיעה. דיברנו, שתקנו, צחקנו, הסתובבנו,
שתקנו עוד קצת, והלכנו לראות סרט. התיישבנו במקומות שלנו.
האולם היה ריק! טוב כמעט ריק, פרט לכמה זאטוטים, ושני החברים
שלי. ישבו בדיוק שורה מאחוריי...
הם לא הוציא הגה מפה אבל הרגשתי איך הם צופים בכל תנועה כנשרים
המחכים לטרוף נבלה גוססת. לעזאזל, ה ל ח ץ!
הסרט התחיל... החזקנו ידיים...
הרגשתי איך שניהם נושפים בעורפי, לא אומרים דבר, רק מחכים
לראות מי יישבר ראשון. כעבור כמה דקות חברי מימין פנה אליי:
-"אתה רואה? הכל שקט ורגוע..."
"בטח שקט ורגוע! מרוב שאתה מלחיץ אותי ופוחד מכל דבר קטן שאני
יוזם. אין לי כוח אלייך כבר!!"
אחרי כמה דקות של החזקת-הידיים הרומנטית היד החלה למשש את דרכה
למקומות אחרים, וזמן קצר אח"כ הסרט כבר לא היה האטרקציה
המרכזית...

+"אתה רואה יא חתיכת היפי? צדקתי. וזו לא הפעם הראשונה. הפסדת!
שוב!" חיוך מתריס נמרח על פניו וכאות נצחון הוא פרש את הכנפיים
האדומות והמצולקות שלו במלוא הדרן, והתעטף בהן בשביעות-רצון.
-"פעם הוא היה יותר קשוב אליי, הוא התייעץ איתי מספר פעמים
לפני כל מהלך בחיים שלו. היום, אני כמעט ובלתי-נחוץ. איך זה
קרה?" דמעה זלגה לו על הלחי, ההילה הייתה חלשה מתמיד והכנפיים
הצחורות שלו שמוטות.
+"התשובה לשאלה הזו פשוטה, חבר יקר. הוא התבגר. אל תשכח, כל
פעם שהוא התייעץ איתך, הוא התעכב על כל סוגייה הרבה זמן,
לעיתים עד שהיא איבדה את הרלוונטיות שלה. זה גרם לו להיות
חסר-ביטחון לחלוטין, וברגע שהוא הקשיב לך פחות, ופנה אליי לאמץ
את הלך-המחשבה שלי, הביטחון העצמי שלו עלה פלאים! העובדות...
טוב, הן עסוקות בלהתמזמז כרגע. אבל הן פה, מולנו."
-"אז זהו? אני חסר-תועלת לחלוטין?"
+"כמובן שלא! לעזאזל, אתה כ"כ מלודרמטי לפעמים. הוא תמיד צריך
אותך כאשר הוא כועס ונדרשת מידה של ריסון עצמי, וכמובן שהוא
תמיד יזדקק לך בדבר הקשה מכל - להודות כאשר הוא טועה. ולמרות
שהוא נרקיסיסט הוא מודע לטעויות שלו, בזכותך."
-"כן... בלהט הקרב שכחתי את זה לרגע, פשוט כאב לי להפסיד באופן
מוחץ שכזה."
+"כן, עשיתי ממך שמעון פרס של ממש!"
-"זו הייתה מכה מתחת לחגורה!"
+"אחלה. בהחלט התעליתי מעל עצמי הפעם! טוב, בוא נזוז, אנחנו
סיימנו את התפקיד שלנו להפעם."