לא ציפיתי לך,  
באת פתאום משום- מקום ולא ידעתי מאיפה צצת או מה לעשות איתך.
אתה מבין, אני חושבת ששכחתי איך לצחוק, סגורה בתוכי מפני כולם
כמעט... בעיות עם החברים הקרובים לא חסרו לי וגם התקשורת שלי
עם הוריי לא ממש קיימת.

אתה מעין משב רוח שונה בחיים שלי שהזכיר לי תקופה מפעם של
טיולים וצחוקים ומסיבות וסקס ו...
אהבה, גם, אבל לא חונקת, לא מגבילה.
אהבה קלילה ועליזה של חיוכים ונשיקות קטנות, אהבה ילדותית
כמעט.


אז אתה הילד שלי
ואני הילדה שלך.
מוזר לי כך, רחוק,
כשכל גופי זועק לבוא,
וכל נפשי רוצה לישוק
לשפתיים החצופות האלו שלך,
להשתיק מלל שטויות
שבוקע מהפה המתוק הזה שלך.

ואני רוצה ללטף בקצות אצבעותיי
את זיפייך המקוללים,
ולאחוז בצווארך
כשאלקק שפתייך המזמינות
וכשאביט בעינייך היראות מעט.

וכשנשב על הדשא שלך,
בבית הרחוק הזה.
נוכל לאחוז ידיים-
כמו באהבה ראשונה
ולשחק את משחק האגודלים
ולמצוא צורות בעננים.
ואח"כ נוכל למצוא צורות בסדינים
הסתורים, שנותיר בחדרך
או בחדרי
הרחוק כל כך
עכשיו
ממך.


מוקדש לחבר-מאוד-טוב-שלי
שאני מאוד מאוד מאוד אוהבת ומתגעגעת אליו נורא.

אופיר, אני חולה עלייך.
שחר.